|
amy west
כל מה שיש לי להגיד על עצמי מסתכם בזה שאני אוהבת
ליצור. עכשיו נשאר שאתם תבחנו את זה ותגידו לי מה
דעתכם, קריאה מהנה.
אולי אני טיפשה או קצת מוזרה,
אבל למה תמיד כשאני עוצמת את העיניים אתה שם?
פשוט עומד שם מחייך לי.
זה לא פנטזיה, זה הכי אמיתי שיש.
|
ושאתה עוזב אני ממחזרת אהבה, מדמיינת שלב אחר שלב באיטיות רבה.
חושבת שאתה באמת שם. אסור לי לחשוב שיהיה לך טוב גם בלעדיי.
אידיאל הגבר המושלם, זה לא באמת קיים
|
אני מנסה שלא להתבלט, ככה לא יציקו לי על הנמשים. אני עוד
זוכרת מהגן שהייתי ילדה תוססת מאוד עד שהתחילו להציק לי על
הנמשים. אמרו שיום אחד כל הגוף שלי יהיה מלא בנמשים ואני אהפוך
לנמש אחד ענק. ככה לאט לאט החלטתי שלא להתבלט, עדיף שישכחו
ממני על זה שיעליבו אותי
|
אני אוהבת את הצבע כתום, בעצם את כל הצבעים אבל במיוחד כתום.
|
אני עומדת שם קופאת במקום
אני לא בטוחה אם בכלל מותר לי לנשום,
אנשים עוברים, עומדים ומסתכלים, נדמה לי שהם צוחקים
|
לפעמים אני מרגישה מילים עולות לי בראש.
והן לאט לאט מתחברות למשפטים.
אין לי מושג איך הכל מתקשר ונהיה הגיוני.
|
החיים הם סרט.סרט המחולק לסצנות רבות ומגוונות. וכמו לכל סרט
גם לפרקים בחיים יש סוף. לפעמיים happy end ולפעמיים סוף קורע
לב וסוחט דמעות.
|
וכך, בעזרת הפרפר הקטן
אני זוכר תמיד לא להיות בכיין
|
אני לא אוכלת ולא ישנה,
חושבת עלייך בכל נשימה
|
נותנת לעצמי ניסיון נוסף. אני מתקדמת די יפה.
מנסה להסביר, נלחצת מתבלבלת כועסת פתאום, הכל מסתבך ושנייה
לפני שזה נופל מנסה לבנות שוב מחדש ושוב ושוב אני לא מצליחה.
|
אני בטוחה שהוא יודע, הוא יודע הכל. העיניים שלו. את העיניים
שלו אי אפשר לתאר במילים, הן פשוט חודרות ונכנסות לתוך הגוף
ומכות לך את הנפש. עד שזהו, אתה לא יכול לעשות כלום, אתה רק
סובל בשקט וסופר את השעות.
|
|
|
הידעת:
אם אתה או את
הולכים לישון
בשתיים בלילה
ומכוונים את
השעון לשלוש
בצהריים...
אתם או אתן
תתעוררו אחרי
שעה
טמבל שמתעורר
תמיד אחרי שעה |
|
