|
 אוספת נופים, פרחים, מילים |
החליל הציץ מכיסו הרחב של הרועה, בניעות קבועות של פסיעותיו,
קולט מגופו את מנגינותיו.
לא הרים עיניו מאדמתו, וקרבו הכבשים דורשות בשלומו. כך בלי אות
החלו צעד צעד פוסעים - רועה וכבשים. נראה היה שסיפורי סיפורים
הם מעבירים - הרועה והכבשים. ואין פעיה שם.
|
היא מאמצת את שתי עיניה,
כמו פותחת את זום המצלמה לאפשרות המירבית.
צללית חולפת לרוחבו של החדר.
|
בדרך כלל, במקרים רציניים כאלו, שהם תעלומה שאני חייב להיות
ערני כדי להיות בעניינים, אני לא נרדם ומחזיק חזק את העיניים
פתוחות, אפילו שחושך.
אני לא יודע מה קרה. בפעם הזו לא הצלחתי.
|
העלמה אלף או מם או הא אולי שין עמדה קרובה אליו כמו המרחק
המאפשר צילום מאקרו של פרח יפה.
|
אדוות לבנות וקלילות נפלטות אל החוף ונושקות לה.
|
היא אמרה לי לחייך וחייכתי.
היא שתקה והתמונות נעו אצלי כבמסרטה ישנה.
סרט אילם עם חריקות של מכשיר משומש.
|
"שרה", הוא אמר לה, "על טבעת אני חולם".
"למה לך? הרי פעולה סמלית היא, שמבצע הגבר תחת החופה, הגבר ולא
האשה. לי כלל לא אכפת, וכיון שכך נהוג אשתמש בטבעת חברתי, רק
לאותו הערב. חבל על הכסף, ישראל", אמרה לו.
ישראל נחנק ושתק. לא יסף.
|
אפשר להעביר את האצבעות
בפינות
הריקות.
|
"הוא כל כך דק ושקוף. אם רגע ארפה, מה אז יקרה?"
|
בקיץ נופף לי לשלום.
בא סתיו.
כמעט חורף עכשיו.
|
שב, כשקשה לך,
תתרכז.
שלוף גרעינים שחורים
|
המרחק בין החופש לביני
כמו אדמה ופרח
|
שם אפשר לנשום את החיים
הקולות
המראות
|
תולה כביסה על גג
מרחוק סונטה לכינור
יחיד
|
מה בחרת,
עוף חורף,
לנסוק או להיוותר מקורקע?
|
עיניה קרועות
שתי וערב
טוות חלומות
|
הייתי כציפור על ענף
נע ברוח
|
מרחק רב היה בין הכוכבים שנצפו בשמים.
בשקט הכפוי עיוורים היינו.
|
עוד קצת, ילדה, קצה הגבעה.
|
מתחת לשמיים ללא סוף
שקט
וקולות רבים כל כך
|
זורעת נבטים ומכסה באדמה.
מול עיניך נבגים נפתחים
מילה מילה
|
אין סימנים לממטרים
גם טרם נכתבה ברכה
|
הכוח שלך מדלדל בעצב
מול המראה המעוותת
|
פרפרים גחנו סביבה.
נשיקות הם מזגו לידיה
מאבקים בין קפלי
הזיות
|
בואו, ימים
לטוות שמיכות מחוטי צמר
רכים.
|
חבטה.
אחר-כך בא הקצף
לא מבינה
|
והאד
בעודו חם
שובלים בי מתיר
ופורם
|
שקופה
מראת קריסטל על מדרכת
|
מגדלונים נאספו בין אצבעותיי
הקשיבו כאטומי אוזניים
|
מדי פעם אני נוהגת לבלוס מהכיכר
לחם להמונים
לבדי ברחבה, בין היונים.
|
אצבעותינו נגעו במים
ורשמו את שמותינו
ששטו הלאה הלאה
|
כיונים צחורות
בכיכר
המשאירות לשלשת ככתובת על ספסל
|
רוקני סודותיך במילים, אשה.
גלי אותך פשוטה
ועירומה
|
באותו היום שאתה הולך ממני
אני חושבת על גרגרי שעועית בשקית בד.
|
מברשת משומשת חורקת סיבים
נאבקת לשלוף שיירים
מסריחים.
|
מה שאתה נותן
צוררת בממחטות משי רך
|
נקודות
לא נמחקות
בשטפונות המדבר
|
חושבת שהיום אמכור רק דוחן
|
זונת הכפר אספה מעות.
את כל הכפר רצתה לקנות.
|
הוא חבק ונשק
מצא בה
ניחוח חלה של שבת.
|
עד שהאמנתי בך
כבר לא האמנתי לך
יותר.
|
לבן מסריח
אמא שלך אפורה
אבא שלך זונה
|
שובל אימרתה מלחך
מסרב לכלא שלי
|
צופה בו מבקר
בעיניו הקטנות
מתגרה
כקורא: שאג!
|
כבר לא בתולה
נפרצה נפשי לנתזים.
|
פעם אהבתי את העיגולים בחצי פיתה.
אהבתי בגלל הכרוב, הרבה כרוב.
|
כשכולם התרוצצו למצוא מחבואים.
חשבתי שכך לא הוגן
|
כחל נשר
מעיני האישה
שהתרחקה
|
ישנן נפילות אל היער
אריות טורפים
לך ישר
|
הו, אדום
תפאורה מזדקרת
אלומה מסנוורת
עובר
|
פקעת צמר משתרגים
כמו טווים חוטי כסף
|
מלכה ליום אחד
עטופה בנייר
מתנה קבלתי ממך
בהשאלה.
|
אנא, אל תשכחו
מחסה נוצותי.
|
רגליה כחלו מטיפוס בהרי הדמה.
|
כמה כוח אני צריכה להחליק ידי על כל גופה של הסוסה.
מקרצפת. מקרצפת.
חולמת אותך.
|
עייפו רגלי במסע העקר.
ככל שהשמש זורחת, הרי היא שוקעת
ואני עמה
|
איני יודעת כיצד מכנים אותם.
חייבת לשחרר.
|
מעט המילים שליטפו אותי
משאירות סימנים
|
קרעתי שמלתי מעליי
תוגה פשטה בפני
כך נאמר "שלום".
|
הייתי הילד שגבה חיוכו
בזכות החוט
ועפיפון צבעוני
|
ככל אדם
מעפר
צלע לא מושלמת
|
בסבכים
ארוגים
הייתי אוסף שבלולים
|
שמש מיבשת נוצה של ציפור
בשחקה בין טיפות ממטרה.
גופי רוצה להזכר בגופך.
|
מי יודע, מי זוכר - למה משמש החבל?
|
בדרך הביתה, בבקעה, כל התנועה נעצרת לאפשר לעדר ורועו לחצות את
הכביש.
|
|
|
זה לא כ"כ פשוט
כמו שזה נראה.
בוליביה בתגובה
לקללה פופולרית. |
|
