|
מזה היה צריך להתחיל: שמיים.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פתח ומאום מלבד זאת,
אך פתוח לרווחה.
החלוקה לארץ ושמיים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על השלמות הזאת.
היא רק מאפשרת לעבור את החיים
בכתובת מדויקת,
שקל יותר לאתרה,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם
התלהבות ויאוש.
נלקח מתוך "שמיים" שירה של ויסלבה שימבורסקה.
הזווית בה נשבר האור
בצורה מושלמת מהאבן הפשוטה
|
הצער שנאגר בפנים, נסכר מבפנים
ומרפה את החושים, האיברים
לכדי התנוונות,
ציפה במים דלוחים.
משהו נעצר אבל
לא מעצמו, בכוח
פתאומיות.
|
החניקי הכל
לעיסה ירוקה באושה,
|
אין מה לזעוק זעקות שבר
ללבוש שק.
אין מה להיאבק, אין עם מה.
ואין, אין על מה להצטער.
|
בואי נשאר בדיוק ככה
לא נשנה דבר
את לא תתרחקי
אני לא אחצה את המדבר
|
אלו דמעותיי, שלא הספיקו להתייבש,
שלא הספיקו לנטוף מגווייתי מעלת האדים.
|
אדמה יבשה, חרוכה
חומה, חימה שפוכה
מחכ לגשם תנובה,
לשיטפון לחורף,
|
המולה סתומה ומהות מדומה
פושטות את בגדי מלכותן הכוזבים,
|
אחזיק אותך קרוב אליי, חזק
ודפיקות לבך
יהיו הד ומראה
לפעימותיי, סימן חיים.
|
אני ברכבת עוזבת
תחנה אחרונה
והחיים נצמדים לזגוגית
נושקים על פניי
|
יש מחסור הנגרע ככל שחולפות העיתים
|
אף אחד לא הולך שולל
אחר המילים הללו.
|
עכשיו כבר לא תשמע הצעקה,
חסרת צליל וצבע, חסרת זהות.
|
הרגע מפרפר בחכתי
והוא זהוב כדג המשאלות
נשבר בפיסות של אלפי מראות.
|
הציפורים יודעות
מתי לנדוד,
לפרוש כנפיים ולעוף
|
את שלא ינוסח לעולם, תצא נפשי לגלות.
ללמוד להשלים עם חליפת הרגעים
באהבה, לזרותם לרוח
|
עשן לבן יעלה בקצות ההרים
חיילי כבר לא יהלכו מודאגים
|
חוקי הזמן יאבדו מתוקפם
יתפזרו ימיי כרצונם
ובסופם,
יתחשרו לכדי אובך דמעות
|
הדחפורים שועטים ודורסים
את המקום הזה, בו התגוררתי
ואני המנצחת
על הצי
|
נייר עיתון אתמול, עכשיו
תעטוף בי דגי זכרונות מתים.
|
שריקות חוזרות מוזרות
שהזעיקוני משנתי
האם היה בהן ממש
האם היו אלה קריאות נפשי.
|
האבק בפינות מסתיר
את הספקות
החלונות המוגפים
את רעיעות המבנה
|
ואישוניו חורים שחורים
בהם אבדתי ונסעתי ומצאתי עצמי.
|
תמיד עם התער לצוואר
מרגישה אותו חד וקר, חסר רחמים
מנסה לחדור את העור
הרפה, התמים.
|
החיים רייקים
ואנחנו מלאים בעצמנו
ואין לנו מקום.
|
ובלילה ההוא היא רעדה כמו תחנת
כוח, שכבתי לצידה.
|
ובלילה ההוא היא רעדה כמו תחנת כוח,
שכבתי לצדה.
|
|
|
הפעם הראשונה
שפגשתי את
הבלוז, היא שתתה
תה עם נענע
וקראה את לאשה,
במספרת
"המלכים"
בשכונה. |
|
