|
מתישבת ליד המחשב, פותחת את הוורד ומחפשת את המוזה
שלי. אולי היא קיימת, אולי לא.
התוצאות הועלו פה, כל מה שנשאר זה רק להגיב.
תמיד שהיתי יושבת עם אמא שלי ביום שבת שהיא שותה קפה ומעשנת
ואני צובעת את החוברת החדשה שלי. היא היתה מספרת לי שהיא היתה
בת 17 ונסעה פעם ראשונה לתל אביב. אחד עצר אותה ושלח אותה
לתחרות יופי. היא כמובן זכתה מקום ראשון ומאז התמונה שלה עם
הכתר תלויה ליד הדלת.
|
"לבכות זה רע" זה מה שתמיד השכנה מלמטה היתה אומרת לי כשהיתי
נופל על שתי ברכיי לאחר שרצתי בנסיון לרדוף אחרי חתול רחוב
גדול ושמן. "רק ילדים קטנים בוכים"
|
הפעם הראשונה שדיברנו היתה מוזרה, בעצם, יותר ממוזרה. היא היתה
הזויה, כאילו אתה לוקח פטריה מהודו שאנשים אומרים לך שהיא בסדר
ומגלה שזאת פטרית הזיות. בקיצור זה התחיל ככה, זה היה בים,
נראה לי ביום ראשון.
|
"מסתכלת עליך, אתה שוכב חסר אונים. חסר אונים לכאב שלי.
אתה מסתכל עלי ומחייך ולא יודע למה. למה אתה מחייך. לא יודע מה
מחכה לך בעתיד..."
|
את דורכת על אנשים כאילו הם גופות, זה מה שהוא אמר לי. זה מה
שהוא התכוון. זה מה שהוא רצה להגיד לי. זה מה שהוא אמר לי. הוא
ידע שזה נכון, בשבילו זה היה נכון אך בשבילי זה היה שקר.
|
האיפור שלה נזל כמו הדם שנזל ממצחה בפעם הראשונה שזרק אותה על
המדרגות, בטעות. הדמעות כבר לא ירדו כאילו היתה מחסה והיא
בזבזה את כולן עליו.
|
בוהה בחלל. מחפשת את הדבר הזה שיעסיק אותי. עוברת דקה ועוד
דקה. סופרת אותן אחת אחת.
בוהה בחלל, מסתכלת על כל האנשים שמסבבי ששקועים רק בעצמם. אף
אחד לא פונה אלי או מסתכל לכיוני.
|
|
|
אהבתי לחם,
אהבתי גם שום.
אך יותר מכל,
אהבתי לחם
ושום.
מחדד הלשון |
|
