|
iron flower
My little corner of this room.
היא קמה, ואתה חושב שהיא מתכוונת לומר משהו, אבל אתה לא יודע,
כי היא לא אומרת.
אז אתה מסובב אותה, שתהיה עם הפנים אליך, ומחזיק אותה חזק.
אתה תמיד מפחד שהיא תלך. חשבת פעם מה בעצם יקרה אם היא פשוט
תלך?
|
אתה מעביר את מבטך מלוח המשחק אליי, ממני חזרה אל הלוח.
אבל זה לא מה שיביא לך את התשובה. אתה יודע את זה.
אתה מנסה להמיס אותי במבט החום מסטיק הזה שלך, ואני, תוך כדי
שאני נמסה,
דואגת להזכיר לך שכמה שלא תברח אליי, את התשובות לא תמצא
בעיניי.
|
הוא מצא אותה בצומת דרכים. בין אלפי שלטי חיצים מבולבלים לכל
הכיוונים. היא ישבה שם שעות. נושמת מעט שותקת המון, וצוללת אל
תוך החושך ששרר סביבה. החושך שלא איפשר לה לראות לאן מובילות
הדרכים, לאן מכוונים החיצים.
הוא מצא אותה בתוך השקט ולקח אותה איתו.
|
והחשש מפניה
מעלה בי שאלות
ודווקא כשצריך תשובה
נעלמים כל הקולות
|
ואת נותנת לי להבין שקרים
נצמדת למשפטים אחרים
את השברים שלך לעולם לא מאחה
לא מבין איך את אף פעם לא בוכה
|
נתתי לעצמי לטבוע
וכשכמעט לא נשאר לי אויר
פתאום קמתי מתנשפת מבוהלת
ובהיתי בפרצופי המחוויר
מכל מעט הכוח שנשאר לי
הצלחתי איכשהו לצוף
לא נרגעתי כלכך רציתי
לזרוק לך הכל בפרצוף
|
תעזור לי לא לבכות
ומבין כל הצעקות
לשמוע רק את הלחישה שלך
ולאותם צלילים כבדים של קור
כבר לא נשאר מה לעקור
אין פה כלום וזה רק בגללך
|
אין דבר שהוא לא ניסה
אבל השקט כבר צורב
וכמה שהוא ליטף ודיבר
כבר לא עזר שהוא אוהב
|
קצת כפופה וקצת פצועה אך ממשיכה להלחם
בכל הצביעות של עצמי
ואני למדתי ממכם
|
כשכל זה יגמר
תשאר רק לרגע
שתוכל לערער
בפעם האחרונה
|
נמאס לי להסתכל על הזמן משנה אותי
איבדתי יותר מדי במהלך הדרך
חבל שרק מבטים עצובים אחורה
הם אלה שמעניקים לזמן איזשהו ערך
|
רוצה לדעת מה יגרום להעלות שוב את אותו חיוך
לא עונה, מבולבלת, עוזבת, משאירה אותי הפוך
מביטה בי וזורה מלח על עוד פצע פתוח
חושבת שהכל סובב סביבה אך היא רק עוד עלה ברוח
|
ולבשה היא כנפיי מלאכים
הגלים אותה מדריכים
אל מקום מנוחתה לעד
אולי שם לא תהיה לבד...
|
מכאיבה לעצמי באופן שיטתי
הדמעות כבר תלויות על סף מיטתי
משתמשת בהן בכל לילה שעובר
מאכילה את הכאב ולכן הוא גובר
|
אתה אוהב לשקר
יוצר תדמית אחרת
אתה היית שונה
אני זוכרת
איך ישבת בצד
איך דיברת בשקט
עם גוון מיוחד
שגם שנה לא מוחקת
|
אך לא מצליחה לשכוח
עד כמה לבי סבל
ואת דמותך אאשים לנצח
בכל האושר שנבל
|
האור שממנו נשפך
הראה לה דרכים אחרות
והרגש שתמיד הכאיב
פתאום חיבק בידיים קרות
|
הלילה הפך אותי למשהו שונה
משהו עם גוון קצת אפל
בפחד וברעד אעמוד מהצד
ואחזה בך נופל
לא אזהיר, לא אחבק, לא יהיה לי אכפת
כשאורך ידעך כמו בשמיים
ואת כל הגעגוע, המגע, הנוכחות
אני פשוט אשטוף במים...
|
נעצרת בחיבור שבין תו לתו
אוחזת את החבל בשני קצותיו
מספריים והנה מוקז כל דמה
משחק מחבואים שלה עם עצמה
|
אז אם תעבור במקרה
תוכל לפגוש אותי שם
יושבת ומחכה
רדופת רגשות אשם
|
ולמה עד שחיוכיי זוהרים
ונוגעת במשהו כל כך נעים
אני אף פעם לא מצליחה לטעום
את מה שכולם כבר מקיאים?!
|
דמעה זולגת על פנים של בובה
דלת נטרקת האור נכבה
השתיקה רק מחפה על המלחמה העצמית
וכל דקה מוצפת באי יציבות סתמית
|
יש לה גאווה
ואור עמום
ומלבד אלה
אין לה כלום
|
היא תולשת אותך מזרועותיהן,
קורעת אותך מהחום שלהן
חשבת שלהתחבא בדימיון זה פשוט
אך נפלת לידיה הקרות של המציאות
|
והשמש תאיר בין הרים של צריבה
ומהשקט הקר עוד תבקע יבבה
וכשהעיניים שלה יפסיקו לשקר
ולא יורגש יותר הרעל הדוקר
|
כי קר לך
וזה מזכיר לך כמה שאת
נלחמת בכל מה שאת
לא אוהבת בך כלום כמעט
תלמדי להסתפק בקצת
כי קצת, זה מה שאת.
|
רגליה קשורות לרצפה
ברצועה עבה של שקט
היא מנסה לעשות צעד
והרצועה רק מתהדקת
|
וכמה שתמיד שאלתי
היא אף פעם לא ענתה
התעקשתי התחננתי
גם כשידעתי שזה אתה
|
תוציא אותי מכאן
כי עוד מעט אני נחנקת
הכאב רק מתחזק
גם אם נדמה שלא צועקת
|
עמדתי אל מול הים, ולא ידעתי מה לענות לו.
הגלים היכו, סחפו, הראו את כוחם העצום לכל סובב. ואילו אני,
עמדתי שם, חסרת אונים לחלוטין.
הרגשתי קטנה ליד העוצמה שלו. הרגשתי מכוערת ליד הפלא שלו.
אבל הרגשתי משהו, וזה, זה לא קרה לי כבר הרבה זמן.
|
מתקרב בצעדים אחידים ומהירים כמו אויב חמוש וטעון.
ידעתי שאתה אוהב אותי ולכן הרשיתי לעצמי לצחוק.
ידעתי, שגם אם תוציא את להב המוסר שלך ותתקע עמוק בלב שלא היה
לי ואני אגסוס בחן מול עיניך, אתה תתחרט בסופו של דבר ותבכה.
|
|
|
הפתרון הוא לאו
דווקא התשובה.
בוליביה (שיש לה
שלוש יחידות
במתמטיקה) עונה
לדאגלס אדמס. |
|
