|
שמי הדר בר- אל ואני בת -33, נשואה ואם לשניים.
בימים אלה יצא לאור ספר שיריי הראשון .
שם הספר: "יהיה עוד מה", בהוצאת סער.
הספר עוסק בקצוות :היינו, חיים,מוות ואם אהבה זה
לעיתים קצה, אזי גם זה שם.
שנים לא קלות עוברות עליי ואני לומדת שניתן
לשאוב גם מחוסרים.
אני כל הזמן זוכרת שהעולם נברא עבורי
ויחד עם זאת אני עפר ואפר.
שמחות קטנות, אלה מילים עם משמעות גדולה.
אינני יכולה להתעורר כעת,
רק אם תגיד שאין לזה קץ.
|
את האדמה הזאת אני מכירה מהרגליים,
שהלכו וחשו רגבים חיים תחתם,
שנצרבו בלהט החומר
ושקעו עמוק בתוך חולות הים.
|
אני הייתי לך בוקר,
אני לך גם ערב.
|
הרוח נגעה בקווצת שיער קטנה
והיד שהסיטה שברירית,
אותה רציתי לחפון.
|
מצחה לבן כשלג
ולב ליבה קודח.
|
תוקפנית, זיעת קצפה עליי....
|
כי הנס כבר קרה
בלילה הזה ובכל שתיקותיו.
|
עצב...איזו מילה מעציבה
ואני לובשת אותה עכשיו.
|
אפשר למות מצער
למות, למות מצער.
|
תהומות הנשייה,
נשי- יה.
תהומות שנועדו
לנשים בלבד.
|
ראית? עצי התפוח פורחים בגבעה
במלוא תפארתם.
|
בראש השנה בקש סליחתי,
אל לך חכות לימים נוראים,
אלה כבר כאן.
|
בא הגשם
ולא הפקירני לבדידות ולצער.
|
כשאת בוכה , זה עושה לי לחבק...
|
עת נשימות קטנות נשמעות,
רק אם האוזן כרויה
וליל ממש.
הדרך נראית ארוכה מתמיד.
|
האורות הבוהקים
מבליחים לי בתוך אישוניי שלי
ואישוני הלילה גם.
|
בעת נצבעו השמיים
בגוונים של קשת,
קרוב לאדמה היתה עננות.
|
בין ירכיי נפגשה
השמש עם המים
וצליל ההמסה התנגן.
|
שלום לך אהוב,
זאת אני הכותבת לך,
ההיא שכבר מזמן אינה אהובתך.
|
מעונן עד מעונן מאוד,
הכאב גבה גלי.
|
לב שכול, שלא מת לו אף אחד.
|
השקט שלי , הוא הזעקה החזקה ביותר.
|
אם אחטא לך, דע
שלא תמיד היתה זאת
משאלת ליבי.
|
וודאות זה לא- כי אין לי בטחון גמור.
וולגרי זה כן- כי מה שקרה כאן גבל בגסות רוח.
|
ובלכתו
געגועיי רודפים אותי.
|
בבואי לחשוב עלינו
חומת עי ויריחו בצורה.
|
ועד שלא תטיל אבן נוספת
ולא אראה מעגלים מובילים,
יעמוד הדבר ביני ובינך.
|
כשאת מחייכת
אני מבין.
כל האמת נגלית לפניי
וכל הסודות פרוצים.
|
אני חושבת על הזמן.
על השניות,
על הדקות,
על הנצח שלוקח לדמעה
לזלוג על לחיי.
|
ובגמיעה אחת גדולה
אשתה הכל.
אהבת האדם שבי,
אהבת החיה,
אהבתי לצומח
וקרבתי לדומם.
|
תראי אמרת, יהיה עוד מה,
ואני חשבתי שמה זאת מילה
עם אציטון בשתן.
|
לא משב קליל
של שמלתי המתנופפת,
לא עשן של בריחה מהירה.
|
מחוזות אהבתי מאוכלים
בתוך אימת צילו
ולא עליי הוא מקונן.
|
לא יראו עיננו יופי בוגדני....
|
בערוב ימיי
וימיי קדושים היו.
|
עיניי רוצות לראות עד סוף השדה,
רק לא המיית הבשר הבוכה.
|
בלילה , בזמן של אבל ואובדן
|
ואז..בחושך, שמעתי את שמי.
|
אתה קולי והדי וצליליי
המפכים את הדממה.
|
לבשתי שמלה לבנה
ארוכה ושקופה
והנחתי לשערותיי
לנפוש על העורף.
|
והנבואה מה?
הנבואה חזות הכל.
עתיד לבקן.
|
וימים רבים לא מש מזכרוני מראהו
ובשלישי פתחתי חלוני.
|
השחר מאיר בעיניים פעורות
גוף שאין כסות לו ונפש סופה.
|
היא עומדת מול מראה,
יגון נשקף
וצל פוסע.
|
עמדנו אילמים בשדה כלניות
ולך, אצה הדרך.
|
מלחמת צל לילות מול צל ימים
והפרס יהיה הנוף
|
תקליט של אדית פיאף מתנגן בחדר
|
מבטך פורט על ריסיי והתווים יורדים לחים
בסולם עיניך. פניך ריקים.
|
אור פנס ראשון
בפינת הרחוב שלנו.
|
לשמיים אין גבול
והם יפים בתוך העיניים הלחות.
|
פחד המוות בא בעיקר בלילה,
בשעה של מצעים קמוטים.
|
" כל אשר חווית, שום כוח בעולם
לא ייקח ממך".
|
כל פרידה ממך
היא מוות קטן.
|
צא איתי לדרך ארוכה
שסופה אינו ידוע...
|
קח אותי מכאן
אל מקום של בהונות
רגליים יחפות.
|
יהגו, יצללו, כוחותיי ומילותיי
ויהיה גם קסם לדממה.
|
פעם. ראיתי שמיים בכפות רגליה.
|
נקייה אנוכי, בתשובה חזרתי
בחשיכה טומאתי
ובאור תומתי.
|
נבהלתי לגלות את רוחי
מוטלת בתוך דמי שהותר.
|
שדים ורוחות הם תמיד עצובים
ורוחשי נקם.
|
חבק אותי בכחול ובורוד
חבק בארגמן,
ויותר מהכל
חבק אותי חרמן.
|
עלינו במדרגות העץ, שחרקו תחת רגלינו.
מול עיניי- שוקיה המוצקים ושני פלגי ישבן כבדים,
ורחש שמלתה.
|
פריחה מאוחרת פרחתי
וכל התבונה באה הלום.
|
|
|
"אני חושב משמע
אני קיים"
עכשיו -איך
הופכים את זה
ל-"משמע מגיע לי
המון המון
כסף.."?
דבש |
|
