|
אנשים קטנים פיסלתי לי. אנשים קטנים מקמח. רכים. חמים.
נושמים.
גירדתי אותם לתוך הקערה ולשתי את בשרם השופע. העברתי זוג
אצבעות מבינות על גוום ועל עורם הענוג, ושאפתי אותם פנימה -
אליי.
|
בעיניים עצומות, יכולתי לראות את הרוח. היא הייתה לבושה בשמלת
מדרגות
|
גם כשהוא הפסיק לדגדג אותי, ושנינו התנשפנו מחוסר אוויר, הוא
המשיך לדגדג אותי.
|
הבטתי בו מביט בי. הרגשתי כאילו
|
"מי זה שילקו, לעזאזל?", הוא שאל.
"זה השד מאחורי המראה באמבטיה שלנו, שרק אני רואה אותו כי אני
ילדה ויש לי עודף בדמיון כמו שאמא אומרת
|
|
|
סוף סוף
לקחתי כדור
ואליום
גלובלי ואז
נרגעתי
[נונין נענה
לאתגר. גם
אקרוסטיכון, גם
הייקו (17 הברות
בדיוק) וגם מתאר
את חייו
במדויק]
|
|
