|
שלום לכם אני הבן של השכן!
אני מקווה כי תהנו מיצירותיי ושתגיבו לי עליהם!
ככה משום מקום היא הופיעה, אל תשאלו אותי מאיפה, אני ממש לא
יודע, בעצם גם לא ממש איכפת לי. העיקר שהיא הופיעה.
העיניינים בינינו היו ממש טובים, חשבתי שעוד יהיה לנו סיכוי
למשהו בינינו, הכל הלך ממש טוב! חשבתי שאין יותר טוב מזה
|
רון חושב שיהיה לו נחמד אם הוא ידפוק עוד ראש אחד, הוא מנסה,
תאמינו לי שהוא מנסה להיגמל, אבל פשוט לא יכול.
אתמול הוא אמר שזאת הפעם האחרונה, אבל מאז ראיתי אותה מוריד
עוד ראש בפעם המאה, נימאס לי כבר! מה הוא חושב לעצמו?
|
יש לה עיניים זהירות וגוף משגע
אני לא יכול שלא לעמוד לידה
אני עומד לידה אני משתגע
היא מסתכלת עלי אני סופר עד מאה
|
מתעורר בצד הלא נכון של הרצפה
מעורפל יוצא דרך הדלת השנייה
שובר משבר זהות עם עצמי
|
תני לי תני לי תתני לי טיפה
אני רוצה אהבה
למה אסור לי לגעת בך?
למה אסור להתקרב?
|
אני סתם להבה קטנה מבין מאות
הים יותר מדי מלוח מדמעות
השקט הזה הפך אותי לחרש
ואני נמאס לי להתייאש
|
היא שונאת אותי
אני אוהב אותה
היא אומרת לי
אני עוד לא בשלה
|
משחקים חבילה עם אותה בחורה
מי יקבל את ההפתעה
מבפנים זה נהרס מבחוץ זה משתפר
למה תא משחק אותה עיוור
|
והיה ופתחת תא דלת
למקום ללא אהבה
והדלת ננעלה
אין דרך חזרה
|
ושוב הרוח שתקה
את גלי הים ליטפה
נתנה לי חומר למחשבה
נתנה לי אוויר לנשימה
|
בני אדם הם כמו עצים
גודלים לאט אחרי זה נובלים
והעץ הוא מתקלף
האדם נהיה עייף
|
רעמים! אני מפחד
מה אם יהיה אחד גדול שימוטט את כל הבית?
ואני אקבר תחתיו, תחת עפר, ואני אצעק, ואני אזעק לעזרה!
|
יש סיכויי שהשורות שכרגע אתה קורא בכלל קיימות במציאות? או שהן
קיימות רק בדימיונך, ואולי בדימיוני?
קיימת בכלל מציאות? או שאנחנו כולם חיים בדימיון אחד גדול,
אולי אפילו בכמה דימיונות שמחולקים לאלפי אלפים.
|
|
|
שפילברג הולך
לפתוח פארק
שעשועים לזכר
קורבנות השואה.
רכבות הרים
למזרח, סלקציה
בכניסה, יהיה
שמייח.
אפילו שם כבר יש
- מנגלאנד.
תומאס,
ראשון בתור
לכרטיסים. |
|
