|
לא מזמן סיימתי תקופה חשובה בחיי... אני מנסה להתקדם
עכשיו. בכל מובן שיש.
והיא גונחת. מקווה שכבר יגיע לשעה 12...
|
אולי באמת לא ניתן לאהוב אותה. חשבה בליבה. אולי באמת הסיבות
שבעבר היו לה, להתעורר בבוקר ליום חדש, נעלמו. התפוגג הרעיון
שחייה מושלמים, והבועה התנפצה.
|
עד היום אני רואה את האנשים האלה שהיא תופסת כקורבן, ואני
מרחמת עליהם, ואני מאשימה את עצמי שהבאתי אותה. מאשימה את עצמי
שהכרתי להם אותה... המפלצת הזו - שכל מי שמכיר אותה, את פרצופה
האמיתי, מנסה להשיג לעצמו סוג של חיים אחרים, כי את שלו... היא
כבר לקחה.
|
בלילה גשום, כשהשמיים דמעו, הפסיקה הילדה לבכות. הפסיקה להתהלך
כמתה בין הבריאות, כעת שכבה על משכבה, והחיים משם... לא נראו
כל כך נורא... גם במוות הדם נזל כדמעותיה.
|
צבעים וצלילים
מתרוצצים במוחה
צלליות עוטפות את גופה
|
כשכל אחד רשאי לדרוך עליי - כמו שהייתי בחיים... אז מה שונה
במוות?
|
לא סיפרתי כמה שצעקתי
ואיש לא בא...
איש לא שמע...
|
פוחדת מאנשים
לא רוצה עוד אנסים
רוצה להיות
חזקה מתמיד
|
אני מתכסה בשערי
הוא גולש על גופי העירום
|
מלנכוליה מתפשטת אט אט
ויודע מה?
היא דווקא די יפה לי
|
בהילה הרכה
כהמות בשהותה
מוות חושק בגופה
|
הכל אשליה... חלום... היא לא מצאה את המקום... אליו היא יכולה
לברוח... לא מצאה מקום בו השקט שורר... בו השלווה והאהבה
מגיעות לכולם... מקום בו כולם מוזמנים לשהות... ואיש לא ייפגע.
מין אוטופיה...
|
הכל בגלל הצל הכבד שמוטל עליה... רגשות שלא מרפים... שבים אליה
בכל רגע כשהיא לבד... גורמים לה לחוש בודדה... הכל בגלל
שלפעמים... פעם ב... מביעה את רגשותיה ומסוגלת להוציא את
המילים ל א מפיה...
|
מביטה למעלה... מוציאה קצת צלילים, בכל זאת שלא תרגיש לבד בכל
התנועות והדחיפות האלה...
|
הוא נפל על הרצפה, ודימם למוות. התבוננתי בו סובל. בחיים לא
חשבתי שהמראה של אדם גוסס לרגליי יהיה כה מלא... עוצמה.
|
הוא היה אידיוט.
אני יודעת...
אז למה?!
למה מה?
למה הרשת לזה לקרות..
כי אני מטומטמת.
בזה את צודקת
|
חלפה כאחת מאותן הגוויות, שאושרם לא נראה, לא נראה ולא התקיים.
חלפה כמתה, והרוח הובילה אותה... איש לא הבחין בעצבות שהתפשטה
בגופה, התפשטה כמגפה, אחזה בנפשה ולא עזבה. הדמעות התמוססו,
דמעה אחר דמעה התנפצו על הרצפה בעוצמה רבה, אך איש לא שמע...
|
כותבת על הערך העצמי הנמוך, כותבת על דמוי נמוך, אז למה קיימת?
צריכה למות. ניסיתי פעם, לא הלך. רעדתי, בכיתי, החוורתי פנים.
רוצה שוב לנסות, להרגיש את הסכין ננעץ בידי. לראות כיצד הטיפות
נוטפות ונופלות בחוזקה על הרצפה.
|
|
|
החתול שמיל הוא
באמת משהו לא
רגיל, או שזה
סתם יחסי ציבור? |
|
