לפני כ-16 אביבים, בשעות הקטנות של הלילה,
קצת לפני שהשמש זרקה את קרניה,
כולם היו נרגשים לראותה.
התפללו שתהיה היא ולא אחרת. היא, החזקה
היפה, הטובה, הנדיבה, שתצליח בכל מעשיה ותגיע
לצמרת.
תמיד תוביל בראש..!
ובעוד מתפללים הם, היא נולדה.
כשבאה לעולם זרחה לה השמש הציפורים התעוררו.
כולם צהלו! לאחר כל כך הרבה זמן שיחיכו לבואה,
היא הופיע, עילית נולדה.
ואת שמה נתנו לה על גדולתה וחוכמתה ועל יופיה
שתהיה היפה בנשים והטובה מכולן. כולם סביבה
איחלו לה אושר בריאות טוב לב, שתהיה עליונה.
שואפת למעלה, אלילה, דמות למופת!
מאותו הרגע כולם ידעו
     "הטובה בטובות תהיה היא".

אבל אפחד לא שאל אותי..
ואותה ה-עילית, היא בעצם,
אני.

פרח ופעמים בא פרפר אחד ומנעים את זמנך, ופתאום יום אחד, הוא קם והולך, את תמיד יודעת שממש עוד מעט, יבואו פרפרים אחרים, סביבך. ושתוכלי לבחור לך פרפר אחר, שישאר לצידך. והנה שוב פרפר הולך.

אל תדאג, זה יעבור אהבה לא, גם לא אהבתי אותך מעולם אין בך דבר שאהבתי.