|
 ''ביקור בליל ירח'' - ספר שירה.
הספר מכיל שירי הגות, אהבה וערגה ונכתב ביד אוהבת ובמבט אנושי.
נוגע בנימי הלב הקטנים.
ניתן לרכוש את הספר ברשת חנויות ''סטימצקי'', ''צומת ספרים',
וכמובן, אצלי haurora@o13.net.il |
אם אפול לתהום נשייה
ותאבד בינתי לבלי דעת,
ימיני לא תדע את שמאלי,
ודרכי תהא לא נודעת
|
ראיתי את לבך היום
גדוש בכאב וגעגוע,
דפים, דפים של זיכרונות
מקופלים אי שם
|
בליל סהר ראיתיך, ודמותך
כדמות נער
|
בגן עדן פסעתי,
בין שבילי בראשית,
שוקטת אחר דמותך
|
בכל לילה, לעת נשף,
נטרפת עלייך תשוקתך
לגמוע אל חיקך
תענוגות בני אלמוות
|
כמוץ זרה בינתו אל הרוח,
הנביט זרעי תורתו,
|
זה אבק כוכבים עוטף בקסמיו
את שחור השמים,
מבקשת ניצוץ אחד שייפול
לי ישר לידיים.
|
מה השתנה בנו עם הזמן,
מה קרה לנו בינתיים,
אולי חתול שחור חצה בינינו,
אולי רק קהו העיניים
|
מניחה לגופך השברירי,
להישען על כתפיי,
האוהבות,
הרועדות,
ונכלמת מבושת פניך,
|
שערי השחור אז קשרתי בסרט,
בושם עטף צווארי הצחור,
ושפתיי משחתי כאודם גחלת,
אהובי הישיש,
התזכור?
|
והשחר פרם
שמלתה לעת בוקר,
קורי אור רעדו
על גופה
החלק
|
לעיתים,
בעמדי מול המראה,
לא את בבואתי שלי
אני רואה
|
ביום שאחרי,
על ספסל בכיכר
את תשבי כמו אישה
נאהבת,
|
איך ידעת לחרוז ימיי בשירים
וסיפור לרקום לי עם לילה,
איך ידעת כה נפלא לרקוד בלבבי,
להצחיק דמעתי עד נשרה לה.
|
וטעמה של העצבות הזו
כטעם מלח הים
ודמעותיה שוטפות כגלים,
זולגות בלבך,
|
יום אחר יום,
במסלול קבוע,
צעד ריקארדו קלמנט,
איש מוכר וידוע,
לעבר ביתו השקט,
הבית ברחוב גריבלדי.
|
היא כה שונה,
אך כה מובנת מאליה,
נוכחותה תמיד
ברורה כל כך
|
לילה,
שעת חצות,
הצגה אחרונה הסתיימה.
|
ולא ראיתיך אלא
בעצמך את עינייך
וראשך על החול הלח
מונח
|
והיה טוב, והיה אור,
פתאום קדרו שמים,
בתנועות של מחול ריחף המכחול
כרוח עוועים על המים
|
התקדש אהובי
ואצעד לקראתך
בטבעת ובזר של כלולות
|
וזר של פרחים אאגוד לך בסרט,
חמישים וששה במספר,
בדגלים אקשט שולחנך לתפארת,
בצבעים של כחול ולבן.
|
זה כבר כמה שנים
שחיים ישן,
רדום על מיטת חוליו,
|
חרצית קטפתי לי,
טבעת פרחים זהובים,
מתוך מרבדי שדה בור
|
הו ילד, פרח בר,
נטוש, בלי אם ודרך,
אותך אקטף משביל עקר,
פן תקמול על טרש
|
יש לה עיניים חולמות,
מלוכסנות
ומצח ישר וגבוה,
פנים פחוסים,
עורף קצר
ושיער ארוך וקלוע
|
יומני היקר,
הערב קראתי בפניו
סיפור לפני השינה.
|
שערי מלכות נפתחו
על בית ההלוויות,
באוויר עמדו קטעי שירה,
פסוקי מזמורים
וקינות,
|
הם שחורים או לבנים,
עושים בשקט מלאכתם,
צועדים קדימה,
חיילים בשרות הוד מלכותם
|
שם למעלה, בין כרובים,
יושב אבי.
פייטן היה בחייו, ולשונו זכה,
כל מלה שיצאה מפיו,
הייתה מדויקת וברה.
|
היא ציפתה לבואו,
בחלון המואר,
ריח חג את פניה ליטף,
תכול עיניה לאות -
מה עמס מבטן,
כי רב משאה על כתף.
|
פס אחר פס
קילפתי את הפסים
מהכותונת,
והשריתים בסבון ובמים,
להסיר מעליהם את נהרות הדם,
|
יש בי אהבה,
מרומזת עדינה,
כמו שירה לא מפורשת,
כמו תווים במנגינה.
|
עץ בודד ומיותם -
עלוותו פרע הרוח,
כמו ליטף בשובבות
את בלוריתו
|
על חוף ים,
בצהריי היום,
בניתי לי מגדל של חול,
תלתלים רטובים ערמתי,
ובצריח - צדף כחול.
|
את חטאתך
אטביע
עמוק בלב ים
ואפקירה בעריה
להתחבט בין שברי גלים,
|
פתאום,
באמצע מופע קסמים היתולי,
שאלתי את אמא
בקול ביישני:
"אמא, מי הכי חמוד,
סיוון או אני"?
|
ואני חושבת, שדי כבר לדם,
למען העמים ולמען האדם,
למען הילדים, לשמירת נפשם,
ולמען האמא שפה, וגם האמא ששם.
|
עייפת מולדת מלקבור את בנייך,
אדמתך שבעה מלהכיל את מתייך,
וילדייך - זאב אדם לאדם,
ובתוך דובשך נוטף לו גם דם.
|
פורטת אותך על לוח לבי,
מנגנת אותך,
את חייך
|
אותם הכתלים
אותה המרפסת
אותם פרחי עד-עד
בגינה,
|
ושלהבת עדינה
בוערת מעליי,
ורוקדת את מחול המוות,
|
ברחובות קורי זהב,
רוח מסיעה עלי שלכת,
והעיר שתקה פתאום,
עצרה מלכת
|
לעת ערב, כי תשוב,
תמצא אותי אחרת,
פניי שכה היטבת להכיר,
כבר לא יהיו אותם פנים
|
יודעת אני את זה המבט,
מוכר הוא ותם להפליא
|
גן עזוב,
אין פרי בו למזכרת,
כעץ אשר נשרו עליו,
|
בילדותי,
כשהייתי מטיילת עם אמי,
הייתה היא נושאת על כתפה
תיק קטן, פרחוני,
רקום בחוטים צבעוניים עדינים,
|
אילו הייתה הכתיבה יין, הייתי בוודאי שיכורה,
היא הייתה נוסכת בי שיכרון ממושך,
שאינו ניתן להידלות.
|
אהובי לבן כנף, נגלה לי
עם עלות השחר,
על גופו פלומה רכה, סמוקת גוון,
|
עוד יום יבוא, שירי,
יפוצו מלותיך
ובעושר צפונותיך
תשביע כל רעב,
|
הוא שב הביתה מדרך ארוכה,
שערו השחור האפיר,
כוחו עוד עמד לו, אך נפשו כבר כלתה
לחזור אל הבית בעיר.
|
רציתי לומר לה
את המילים המתוקות,
את מילות השבח,
את אלף התודות,
|
בחוץ נשבו רוחות אוקטובר,
ורעם תותחים
באוויר קפא,
עת באתי לעולם, כרוח סער,
ויריתי
את צווחתי הראשונה.
|
בהתקרבנו אל סף תהום,
קשובים לכל צעד,
סוככים בלהט החום,
תופרים כסות לכל רעד
|
מלה למלה
חיברתי,
בישלתי לי שיר
|
הן זה עתה ילדתיך
ובאת עדיי מרחם,
ענוג,
מקופל בזרועותיי,
זעיר, שמוט לי על שכם
|
מה להן, לשתי נשים זרות
להשיח זו עם זו?!,
|
|
|
ברגע שהתחלתי
לכתוב סלוגנים
הפוך, הבנתי
שהתחלתי להשתגע
מרוב שיעמום.
סקייטר משוגע,
אבל רק כשמשעמם
לו |
|
