|
''ביקור בליל ירח'' - ספר שירה.
הספר מכיל שירי הגות, אהבה וערגה ונכתב ביד אוהבת ובמבט אנושי.
נוגע בנימי הלב הקטנים.
ניתן לרכוש את הספר ברשת חנויות ''סטימצקי'', ''צומת ספרים',
וכמובן, אצלי haurora@o13.net.il |
אם אפול לתהום נשייה
ותאבד בינתי לבלי דעת,
ימיני לא תדע את שמאלי,
ודרכי תהא לא נודעת
|
ראיתי את לבך היום
גדוש בכאב וגעגוע,
דפים, דפים של זיכרונות
מקופלים אי שם
|
בליל סהר ראיתיך, ודמותך
כדמות נער
|
בגן עדן פסעתי,
בין שבילי בראשית,
שוקטת אחר דמותך
|
בכל לילה, לעת נשף,
נטרפת עלייך תשוקתך
לגמוע אל חיקך
תענוגות בני אלמוות
|
כמוץ זרה בינתו אל הרוח,
הנביט זרעי תורתו,
|
זה אבק כוכבים עוטף בקסמיו
את שחור השמים,
מבקשת ניצוץ אחד שייפול
לי ישר לידיים.
|
מה השתנה בנו עם הזמן,
מה קרה לנו בינתיים,
אולי חתול שחור חצה בינינו,
אולי רק קהו העיניים
|
מניחה לגופך השברירי,
להישען על כתפיי,
האוהבות,
הרועדות,
ונכלמת מבושת פניך,
|
שערי השחור אז קשרתי בסרט,
בושם עטף צווארי הצחור,
ושפתיי משחתי כאודם גחלת,
אהובי הישיש,
התזכור?
|
והשחר פרם
שמלתה לעת בוקר,
קורי אור רעדו
על גופה
החלק
|
לעיתים,
בעמדי מול המראה,
לא את בבואתי שלי
אני רואה
|
ביום שאחרי,
על ספסל בכיכר
את תשבי כמו אישה
נאהבת,
|
איך ידעת לחרוז ימיי בשירים
וסיפור לרקום לי עם לילה,
איך ידעת כה נפלא לרקוד בלבבי,
להצחיק דמעתי עד נשרה לה.
|
וטעמה של העצבות הזו
כטעם מלח הים
ודמעותיה שוטפות כגלים,
זולגות בלבך,
|
יום אחר יום,
במסלול קבוע,
צעד ריקארדו קלמנט,
איש מוכר וידוע,
לעבר ביתו השקט,
הבית ברחוב גריבלדי.
|
היא כה שונה,
אך כה מובנת מאליה,
נוכחותה תמיד
ברורה כל כך
|
לילה,
שעת חצות,
הצגה אחרונה הסתיימה.
|
ולא ראיתיך אלא
בעצמך את עינייך
וראשך על החול הלח
מונח
|
והיה טוב, והיה אור,
פתאום קדרו שמים,
בתנועות של מחול ריחף המכחול
כרוח עוועים על המים
|
התקדש אהובי
ואצעד לקראתך
בטבעת ובזר של כלולות
|
וזר של פרחים אאגוד לך בסרט,
חמישים וששה במספר,
בדגלים אקשט שולחנך לתפארת,
בצבעים של כחול ולבן.
|
זה כבר כמה שנים
שחיים ישן,
רדום על מיטת חוליו,
|
חרצית קטפתי לי,
טבעת פרחים זהובים,
מתוך מרבדי שדה בור
|
הו ילד, פרח בר,
נטוש, בלי אם ודרך,
אותך אקטף משביל עקר,
פן תקמול על טרש
|
יש לה עיניים חולמות,
מלוכסנות
ומצח ישר וגבוה,
פנים פחוסים,
עורף קצר
ושיער ארוך וקלוע
|
יומני היקר,
הערב קראתי בפניו
סיפור לפני השינה.
|
שערי מלכות נפתחו
על בית ההלוויות,
באוויר עמדו קטעי שירה,
פסוקי מזמורים
וקינות,
|
הם שחורים או לבנים,
עושים בשקט מלאכתם,
צועדים קדימה,
חיילים בשרות הוד מלכותם
|
שם למעלה, בין כרובים,
יושב אבי.
פייטן היה בחייו, ולשונו זכה,
כל מלה שיצאה מפיו,
הייתה מדויקת וברה.
|
היא ציפתה לבואו,
בחלון המואר,
ריח חג את פניה ליטף,
תכול עיניה לאות -
מה עמס מבטן,
כי רב משאה על כתף.
|
פס אחר פס
קילפתי את הפסים
מהכותונת,
והשריתים בסבון ובמים,
להסיר מעליהם את נהרות הדם,
|
יש בי אהבה,
מרומזת עדינה,
כמו שירה לא מפורשת,
כמו תווים במנגינה.
|
עץ בודד ומיותם -
עלוותו פרע הרוח,
כמו ליטף בשובבות
את בלוריתו
|
על חוף ים,
בצהריי היום,
בניתי לי מגדל של חול,
תלתלים רטובים ערמתי,
ובצריח - צדף כחול.
|
את חטאתך
אטביע
עמוק בלב ים
ואפקירה בעריה
להתחבט בין שברי גלים,
|
פתאום,
באמצע מופע קסמים היתולי,
שאלתי את אמא
בקול ביישני:
"אמא, מי הכי חמוד,
סיוון או אני"?
|
ואני חושבת, שדי כבר לדם,
למען העמים ולמען האדם,
למען הילדים, לשמירת נפשם,
ולמען האמא שפה, וגם האמא ששם.
|
עייפת מולדת מלקבור את בנייך,
אדמתך שבעה מלהכיל את מתייך,
וילדייך - זאב אדם לאדם,
ובתוך דובשך נוטף לו גם דם.
|
פורטת אותך על לוח לבי,
מנגנת אותך,
את חייך
|
אותם הכתלים
אותה המרפסת
אותם פרחי עד-עד
בגינה,
|
ושלהבת עדינה
בוערת מעליי,
ורוקדת את מחול המוות,
|
ברחובות קורי זהב,
רוח מסיעה עלי שלכת,
והעיר שתקה פתאום,
עצרה מלכת
|
לעת ערב, כי תשוב,
תמצא אותי אחרת,
פניי שכה היטבת להכיר,
כבר לא יהיו אותם פנים
|
יודעת אני את זה המבט,
מוכר הוא ותם להפליא
|
גן עזוב,
אין פרי בו למזכרת,
כעץ אשר נשרו עליו,
|
בילדותי,
כשהייתי מטיילת עם אמי,
הייתה היא נושאת על כתפה
תיק קטן, פרחוני,
רקום בחוטים צבעוניים עדינים,
|
אילו הייתה הכתיבה יין, הייתי בוודאי שיכורה,
היא הייתה נוסכת בי שיכרון ממושך,
שאינו ניתן להידלות.
|
אהובי לבן כנף, נגלה לי
עם עלות השחר,
על גופו פלומה רכה, סמוקת גוון,
|
עוד יום יבוא, שירי,
יפוצו מלותיך
ובעושר צפונותיך
תשביע כל רעב,
|
הוא שב הביתה מדרך ארוכה,
שערו השחור האפיר,
כוחו עוד עמד לו, אך נפשו כבר כלתה
לחזור אל הבית בעיר.
|
רציתי לומר לה
את המילים המתוקות,
את מילות השבח,
את אלף התודות,
|
בחוץ נשבו רוחות אוקטובר,
ורעם תותחים
באוויר קפא,
עת באתי לעולם, כרוח סער,
ויריתי
את צווחתי הראשונה.
|
בהתקרבנו אל סף תהום,
קשובים לכל צעד,
סוככים בלהט החום,
תופרים כסות לכל רעד
|
מלה למלה
חיברתי,
בישלתי לי שיר
|
הן זה עתה ילדתיך
ובאת עדיי מרחם,
ענוג,
מקופל בזרועותיי,
זעיר, שמוט לי על שכם
|
מה להן, לשתי נשים זרות
להשיח זו עם זו?!,
|
|
אני וזאת שאהבה
את התל אביבי
מבססים את מערכת
היחסים שלנו על
אמון הדדי,
שיתוף ברגשות
ופרצי אלימות
מטורפים ובלתי
נשלטים שלה בכל
פעם שמוזכרת
המילה "פרה"
חרגול מדווח
מבית החולים |
|