|
כתיבה כמו יין טוב,
משתבחת עם השנים.
שלכת. עלים מפוזרים לאורך השדרה הרחבה, רוח קרירה ונעימה
שמלטפת את הפנים, שני ילדים רצים וקופצים בשלוליות של הגשם
הראשון, נחניאלי מקפץ מעץ לעץ ושנינו.
|
לו רק היה מוותר על גאוותו וודאי הייתה לוחשת עכשיו את שמו
ועושה כל שביכולתה להצילו. אך בהעדרה נותר הוא לבד, וכשעיני
נעצמו אט, אט נשאב גופו הרפה למימי הביצה, לקבורה אחרונה בטבע
שכבר לא אהב.
|
היא שתקה והחלה לבכות חרישית, מבינה את גודל הטעות שעשתה, את
גודל השגיאה. ותוך כדי כך, לאט לאט בכיה התחזק.
|
היא נכנסה בשקט.
החדר היה חשוך וצללים כהים של רהיטים כבדים היו הדבר היחיד
שניתן היה לראות בו.
|
מים רבים לא יכבו
נהרות לא ישטפוה
אך הפחד והכאב
כבר הכניעוה
|
איך מילה אחת
שוברת את הלב
לך תבין את הכעס
לך תרגיש את הכאב
|
כמו רכבת ילדים
שמתפרקת, שנשחקת
בסוף שיר
כמו סיגריה לבנה
|
אל תדחפני לתוך התהום
גם אם אתה יודע שישנה שם מקפצה
שתשמור עליי שלמה ותחזירני מעלה, מעלה.
|
כלפי חוץ הכל מאד לחוץ
אבל
בפנים אני
|
מאסתי בקיומי על פני האדמה
ואנוכי תרה אחר נתיב בריחה.
|
בידכם הגסות, הקשות מעמל
בנוקשות לבבכם שלעולם לא ימחל
גנבתם ממני את כל שאני,
ניתקתם אותי, את רוחי
|
בתהומות המלנכוליה שקועה עד צוואר
והיא אין זה די לה
מתקדמת בשיטפונותיה אל שעוד נשאר
ממני
|
שכחתי את עצמי
בדרך
לארץ שום-מקום,
|
מריונטה בידיו של גרגמל
תוצרת בית.
בובת חרסינה תקועה
|
כלואה בתוך קירות גבוהים,
ההמולה סביבי חונקת
אט, אט נאזקת. שוב בלי לומר מילה.
|
לרסק את שיש, את הכל לפרק
ולשים בידיו של שף או אומן
ולבנות החדש בעזרת הישן.
|
הצדע לו בבקום
ונסה לא להשבר
כי איזה מן אבא אתה
ובכה על כתפו כי לא יכלת להסתיר את הדמעה
|
רועדת כמו ג'לי
שבירה כמו חרסינה
מהלכת את בין החיים למתים.
|
מדמה אני בעיני רוחי פניו של זר
או מכר
הגורם לי להרגיש.
|
מתפרקת לרסיסים,
טל הלילה
עזובה ועצובה.
רק את והירח -
חור בלבנה.
|
היית לי הכל,
נותר לי שום דבר,
היית לי אתמול
ולקחת איתך את המחר.
היית בעבר.
|
שנייה שתחלוף
וכל ההווה היה
ונגמר
|
וגם אם אחפש
בשבעה ימים, אוקינוסים ונהרות
לא אוכל למצוא
את כל אותן השעות האבודות.
|
חובקת עצמך בתחבושות שעטפוהו
בדם העכור שזרם מפצעיו.
אות חיים אחרון
|
כל שיש לי הוא מילותיי
ושתי עיניי
לתאר את שבחיי,
להוציא נפשי החוצה
דרך הגיגיי
ורמזיי.
|
קראתם לי חמץ
כיוון שמעולם לא הייתי כמוכם
מזהמת סביבתכם,
מחללת קדושתכם
|
ואיש בך לא יפגע,
לא יעז לגעת.
את לא לבד יותר
את מרגישה, אני יודעת.
|
חום כבד עולה ומסמיך
ואין לי דרך לחזור בה על עקבותיי.
"הגיהינום חיכה לך,
ילדה."
|
אני זועקת בשקט
לעזרה שלא תבוא לעולם
אתה נעלם
|
מתהומות העצב העמוקים ביותר
תצוף בבוא היום התקווה
מתוך מלנכוליה ודיכאון
תופיע לפתע האהבה
|
בעיני עצמי תמיד הייתי קצת
כמו מי תהום
|
שוב עולה בלהבות
נשרפת, על המוקד
בידי מכשפות
שנמלטו מעונש.
|
אני פוסעת במסדרונות חשוכים
של עיר גדולה
|
הפה אומר מילים שהלב מעולם לא חשב
אינני כמו לפני שתי דקות
לא אהיה מחר כעכשיו
|
שאלות, שאלות,
דאגות שעולות,
עומדת לבדך
סביבך הכל מפולות.
|
לא אכיר בקיומה של הקשת שפספסתי
ובקיומו של הגשם שלא רקדתי תחתיו
לא אדע את יופיים של רחובות מתעוררים לחיים
ועם בוא הערב לא אשמע את המיית הציפורים
|
אבל
כבר מזמן הפסקתי להאמין
במילותיי
|
נשארתי חידה,
גברת "לך תדע
מה קורה לה"
בשבילכם...
|
פרק אחר פרק
מחיי נסגר
בשקית אטומה ושקופה
מתייתם.
|
השעון המעורר של האל אחר לצלצל,
והמלאך לא נשלח.
זו התוצאה:
|
פסיכולוגיה בגרוש של
"יהיה בסדר"
ו"אל תדאגו", ו"הכל יסתדר".
"עוד יבוא יום
|
קדוש, קדוש, קדוש אתה
ואני
בת אדם
פשוטה.
|
על כף המאזניים
קובייה הונגרית
בלתי פתירה בעליל
עבורי.
|
רוחה מרחפת מעל תהום
בגדיה נוזלים מגופה הרפוי
בכייה לא נשמע
|
אני חושבת בראשי תיבות
של מילים שלא אמרתי קודם
אני חושבת בקיצורים, בהברות
שלך תדע מה אומרות הן.
|
עוטפת וטורפת
מחבקת וזורקת תוך שנייה.
ליל ירח מלא,
ליל מלא תשוקה.
שולפת החוצה את הטפרים,
המטרה מקדשת את האמצעים.
|
תבכי ילדה, תבכי.
אם אין על מי אז על כתפך.
תהיי עצמך
למענך תהיי
|
הרבה יותר קל לנסות להיות אתה
מאשר
לנסות להיות מישהו אחר
|
כן אני זוכרת
תקופה אחרת
שידעתי לרקוד כאילו אף אחד לא מביט
שיכלתי להסתכל בך בלי להסיט
|
חיים שלמים נפרשים על פני עמוד בודד. מחשבות, הירהורים ותהיות
מוצאים את דרכם אל עבר השורות הכחלחלות, המסודרות כמו במסדר
צבאי.
|
כשאמות רוצה אני שתלוו אותי בשיירה לבושת צהוב,
בשיירה לבושה אופטימיות.
|
אל הארכיון האישי (52 יצירות מאורכבות)
|
|
האהבה, היא כמו
הלחם. שניהם
מתחילים בה'
כשמוסיפים להם
ה' הידיעה. |
|
