|
החציל מאזקבאן
(אנמנזה:
הפציינטה מלין כי הינו מאוד אמוצינאלי אך מאידך מאוד
רציונאלי.כתיבתו נובעת בעיקר מבפנוכו ופחות ממחשבה
על הדברים,היינו- ממשאבת החיים(הלב) ולא ממפקדה -
מושל הגוף והחיים עצמם (המוח). הזרימה אצלו בכתיבה
היא בעיקר נימתית-חרוזית אך אין הכרח לעניין.בכל
אופן , היה מעוניין לביקורת
רפואית-סיפרותית-תחבירית-ולשונית לגבי כל
מאמר/מכתב/פלוץ שכתב כאן.הנ"ל ישמח לתגובתכם הכנה
והרצינית.)
-לא מכחיש, נמצא ברזומה והועבר לגינזך, מעבר לכך
החיים דינאמיים וסוחפים כל שכן מבגרים ומשנים משקל
בכל עת. החשוב כאן הוא הרגע.
נביחות מרגיזות של "כלב דשא" כך קוראים אותו אצלינו, מנביח על
כל עו"ש פק"מ ואורגניזם מטומטם.
ממש מתחשק לי לצאת אליו במיטב מערומיי...
|
האהבה היא כמשל,
לפעמים קשה ולפעמים זה קל...
אני הארץ ואת הירח,
ומהיום אני בורח...
|
כאשכול ענביי התבוסתן
נדבכיי בריות העולם מקדם.
בגת החיים תדרוך רגלם
אדון וחמור, אבן ריחיים
|
שתיקות עגומות ניטשות בעצב,
האביב מתקפל ושם פעמיו
גל שרב כמגל קוצר
בערוגתי תולש עוקר
בלא רחם, בלא משים,
על סף שערי
משימתו משלים?
|
את קן אהבתה אקום ואכבוש,
לפנות אליה מבלי עוד,
לחשוש..
|
כולם כמהים בשלמותכם,
כולם כמהים באהבתכם,
היא תהא שלי ואני אהיה שלה
|
כמו חנית בליבי דקרת,
אך לדם חדש לזרום,
בכאב גרמת...
|
המטרה מתקרבת והמיירט מתחמם,
נורה כחץ שבליבנו פועם
|
פריחות אביבי שדייך
צוף גשמי רגלייך
צלצולי פעמון
תשוקתך
בזדון.
נסתרת
אפלה
יצרך
ניגר
זימתך
פתלתלה
|
את כמו השוקולד מתוקה...
לעתים זולה
לעתים יקרה
לעתים מתוקה
לעתים מרירה
|
האור אשר מעולם לא היה משא אכזבותיי
את עורי פושט וחושף עצמותי..
|
לכתוב שיר בוער בניר
מחשבות אינספור
אולי עכשיו עת לצאת
לעוף בלא מסתור
|
מביטים ביראה
וכורעים לעתיד,
חלילה וחס שביב רגע
לא נפסיד.
אז... הזמן רץ.
כיסופים כיסופים
את מחוגי העבר
מבכים.
אז...?
|
צדודיות מבטים נעוצים
ניבי קנאה רכוסים
בטפרים שלופים לצייד מושחזים
|
האלימות צובעת את עולמנו הקט בצבעי בתולין תמים שנגדעו ונקרעו
באכזריות בלתי נתפשת בעודם באיבם, של אמות מידה של טוהר של
אהבת איש את רעהו, של כבוד, של מוסר שהיו ואינם עוד.
|
צולל עמוק... פנימה... אל עצמי... ברגע בלתי נתפש של שקט
עוצמתי וצונן... מנסה להתענג על השלווה העוטפת אותי מכל עבר,
חוסר המחויבות התמידית לזה או לאחר, נטול כל אחיזה עם המציאות,
מתכחש אליה בכל שארית כוחותיי העומדים לרשותי...
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
חטפתי סרטן בגיל
12, אבל ההורים
שלי היו כאלה
קמצנים ולא
הסכימו לשלם את
הכופר אז הייתי
צריך לשלוח להם
את הצבתות בדואר
שיבינו שאני
רציני. |
|
