|
אתם לעולם לא תצליחו להבין אותי.
אני כותב בשפה פשוטה כדי שתנסו,
אני מפזר את המילים וממציא את המציאות מחדש כדי
לסבך.
אתם לא תצליחו להבין אותי.
אני יותר מדי..
אני יותר מדי חכם,
אני יותר מדי טיפש,
אני יותר מדי תמים,
אני יותר מדי רגיש,
אני יותר מדי מלא בבטחון,
אני יותר מדי חושב,
אני יותר מדי מרוכז בעצמי,
אני יותר מדי מתחשב,
אני מסוגל לאהוב עד כאב.
האם בעולמי יש דבר כזה יותר מדי?
אתם לעולם לא תצליחו להבין אותי
אני לא אתן לכם.
הראי הוא דיוקן אישי.
אך, כאשר אני מסתכל בעיניים,
אני בעצם רואה אותך,
אני רואה אותי
|
לקחת את המחק,
ולצייר לי דף חדש
בצבעים שמשתקפים לי
דרך עיניים עצומות.
|
הרוחות נכנסות ויוצאות
כאילו לקחו ממני את גופי
והשתמשו בו כאוות נפשם.
השאירו לי רק את הדמיון והמחשבה
בכדי לנסות ולהבין מה עוד נשאר ממני.
|
זרמים של התת מודע
מתפרצים בגוף,
מדביקים את הרגל לראש.
מגנוט של תשוקה
וחוסר שליטה בתנועה.
|
זה לא מאוחר
להרגיש את הרוח,
לטעום את הגשמים,
לרקוד כמו טיפש,
ולצאת מן הקווים.
|
צונח אל תוך הכרית
שוכב שם כמו מת
אך, מרגיש חי יותר מתמיד
ויודע שמבחינתם אני לא קיים.
|
השקט שאחרי הסערה
הפיח בי תקווה,
הושטתי יד ללטף.
זה בסדר, אל תפחדי
|
יושב שבוז, מותש,
עוצם את העיניים,
בוכה, מחייך, מאושר.
האור מהמנורה
מפיח בי תקווה
|
טיפות של גשם
עושות דרכן הארוכה מלמעלה
היישר אל חלוני.
מדפקות על הזכוכית הקרה,
ומצפות לחיוכי.
|
כשהשמש תצא מבין הסדינים,
אני ואתה כמו זוג יונים
נלכה יחדיו אל תוך מבול הגוונים,
יודעים הכל ושומרים מבפנים.
מבקשת להחזיר את אותו האדם שהיית.
|
ההר פרש כנפיים עכשיו,
את לא מבינה?
הוא מאושר, הוא עף,
ואני... בדרך אליו.
|
מלח בודד,
מפליג למרחקים.
הראש במקום אחר,
והגוף בספינה מסתבר.
|
הקהל כבר נאסף, כמו דבורה לפרח.
הם מתבוננים בהצגה הכי טובה בעיר,
וזה אפילו לא עולה להם כסף.
|
רוצה ולא יודע איך,
תחושה של התנתקות רובצת לה על השטיח המצחין
דורשת לצאת להרפתקה שטרם ראתה,
לאור שישרוף לה בעיניים.
|
אם ניתנה לך האפשרות לבחור.
אם היית נמצא על אי בודד,
מקום שליו, מרוקן מתוכנו, ללא רגשות.
אם ניתנה לך האפשרות לבחור,
|
החיצים מפוזרים להם כתנועת המים שנסחפים חזרה אל החוף,
מי שנשאר מאחור, נשאר מאחור.
הרוב קובע,
קובע ומסוגר.
|
לחפור באדמה
עם הידיים, עם הציפורניים.
זו הדרך הכי טובה למטה
|
אנחנו חיים במציאות,
שבה אומרים את הדברים הרעים בפנים
והדברים הטובים נאמרים מאחורי הגב.
|
בני האדם רגילים להיות מורגלים,
מורגלים להיות רגילים,
עושים את אותם הדברים בסדר כרונולוגי מכוונן.
|
מחכה לתורי
בתור הארוך הזה שמשתרך אט אט.
שולח מבט חטוף בשביל לנסות להבחין במקל
שמעביר את עצמו מיד ליד.
|
להתיישב בשורה הראשונה
בהצגה של עצמך
ולתת להם את מה שהם רוצים לשמוע
|
רק רציתי לשמוע מילה טובה
רק מילה
אבל אני כבר לא יודע
מה זה טוב ומה זה רע
רק רציתי לשמוע מילה טובה
|
איך יכולת לחשוב שבי את מתחרה?
לא עצרת לשאול,
גם לא זרקת מילה.
בואי נתחיל הכל מאיפה שהפסקנו
|
רק יצא לשאוף אוויר מזוהם,
טיפת אבק
מהמלחמה של הרוח והחול.
לקח את הגוף וברח
|
עטפתי אותי בחבילות
ושלחתי לך במתנה
כדי שלא תפחדי,
כדי שלא תברחי,
שתדעי שאני פה.
|
סופר מספרים, מספר סיפורים
שכל קשר בינם לבין המציאות טרם הובהר לחלוטין.
מעדיף להיות קשור לבלון מאשר לחיים,
|
הרבה יותר בטוח לקחת אוויר
בנשימה ארוכה.
הסיכון הוא צעד מחושב
הכול קורה בשניות,
אין שליטה.
|
לא רוצה להתחיל,
לא רוצה לשקוע לתוך.
מתרווח בכורסה המחלידה.
אני נשטף באוויר,
|
לכל מה שחסר לי בחיים אני מוסיף קצת דמיון ושמן זית
אני פה, והראש בכלל שם, הלך לטייל
לראות עולם, לפגוש אנשים.
נחכה לו שיחזור, נכין את הבלונים והקישוטים
|
להיבדל מכל האחרים, הצבעוניים
שצריכים סדר בחיים, צריכים גבולות, צריכים קווים.
מנסים לזכור, כי הם לא זוכרים,
משננים בעל פה את פח הזבל שנה הבאה.
|
נעשה לנו את הפיקניק של החיים:
נביא סלסלה, נפרוש סדין
נלעס דק דק
עד שיימאס.
|
תראו את הצעצוע החדש שלי
ממש עושה קסמים
ממכר כמו מדריך לאובד בדרכו.
סוחף אחריו את כל הזמן הפנוי
שעוד נשאר לנו.
|
המגבת שתלויה לי מעל הראש מגינה עליי מפני התקרה.
הדבר הכי מעורער אצלי הוא הרגש
שלוקח ונותן, בועט וצורח
הכי חזק, הכי שקט,
|
נכנסתי לקופסת הברזל שלי,
כל היצירות שלי מוגנות שם,
כל הלבטים שלי מתנגשים שם,
כל הידיים שלי מנסות לצאת מבעד לקורות המתכת
|
כלוא במשולש,
הצלעות יודעות את תפקודן היטב.
אחת קצרה, אחת ארוכה.
השלישית בורחת כדרכה.
|
הדברים הקטנים הופכים אותנו לגדולים, הסיטואציות מתגלשות
לתרכובת בעלת מספרים שגובלים באין סוף ומתחלקים בעצמם.
|
|
|
רק במילון המילה
מוות כואב
וממושך מופיעה
לפני המילה
סלוגן |
|
