|
אז שמענו מקהלה יוונית משוררת על אודות, וגם קולותיהם הדהדו
במרחב והתנפצו בכסיפה ערמונית כנגד שערותינו. אז גם לראשונה זה
חדשים רבים וערוצי נחל רבים שבם עברנו בחיפושן, ראינו אנפת בקר
לבנה מהדסת על דשא שהיה כהרגלו שדוף ונשבר כשלא קיבל את
הידוסיה.
|
מוות ישבה על אדן החלון של הקומה השביעית, תלויה על בלימה:
גופה היה כולו מחוץ לחלון, ורגליה היו תחת לקרש מיטה, ותכלת
השמיים בהתה בה, החזירה לה בבואה. "אולי אני לא יפה יותר?"
שאלה ענן קטן וצמרירי, כמעט מחניק
|
ויונים היו עפות מעל ראשינו, ומעל השדה, ומעל הדרכים הנעצמות,
וחשנו כיצד נוסקים חיינו מעלה להצטרף עליהן בעופן עד אי יודע
אן. ודעתנו שחה עלינו בעודנו מתכופפים מאוד ללקט וכתפינו
שנצמקו כל היום חזרו ושחו עם כל התכופפות והתכופפות
|
כממעל חישבה איזו פרסונה-נון-גראטה חישובים במחשבון אין קץ,
ובהתה בשמיה ובכף ידה ובכס הכבוד שלה עם האריות והכרובים
והמלאכים וכו', וצעקה וצעקה, וגלגלה עיניים שוטמות וירקה אש
ונחרה בבוז ובכעס, והמחשבון עוד חישב את חישוביו הקטנוניים
|
החתול הכחול שעבר בחצר לא טרד אותנו ממנוחתנו. השעה הייתה שעת
צהרים מובהקת שהלאיטה את העולם כולו. וכל הקזוארינות המאובקות
התעצמו לגבוה, וזעו קלות ברוח השרבית שנשאה אתה את אור השמש
שקפחה, אם בעצלות גם בעוז, על גגות הבתים. שעת צהרים.
|
למראה אבני הכתש הנושנות נזדככה מחשבתי ופי נטף לעברה שמא תהיה
היא זיתים ואני אהיה חמור, כך לחצתי לעברה. והיא כתתה את רגליה
לעברי, מסיקה מסקנות נחרצות מבלי להעיף אף לא מבט אחד צלול
באבני הגרר הגדולות היפות, ורסקה לעברי בקול מצוחק לבל אהיה
חמור.
|
ובפיצוץ ההוא של הרי הגעש שם באזור הלא נהרגו שם הרבה אנשים
אני אומרת לך - היא אמרה לה.
|
|
|
רגע, לא הבנתי
ת'קטע עם הגדי
ואמא שלו. די,
תסביר שוב,
בחייאת.
נו, בחייאת...
משה לא בפוקוס
בהר סיני. |
|
