|
אהלן. אני בחור די נחמד בסך הכול.
יזקן הנווד ויפול למשכב. למרגלות ההר יגסוס, חרציות סביבו וסלע
לתמוכת ראשו.
"חיות ויצורים! טוב לי המוות כי לא עוד אראה סבלכם! חרקים!
|
כשגסות בך אוחזת,
מזיעה ונוטפת
|
עת במדבר אלכה ואובד ולמעיינות יהלום אתפלל
ואראה שערייך ודקלי התמר, את שמך הענוג אקלל.
לא אבוא בשערייך, לא אלגום עסיסך הטמא, האיום, האפל
אשא קינה בליבי אך משטמה בעיניי ולמות אוני אטייל.
|
זהב? אוצרות? שדון מסוכן?
אל תשחקי בי, יציר השטן!
|
לא אמשח את בחירי בשמן טובות,
בזעה ובזרע אכתיר רבבות!
ואביט בעיניך ודמעותיך לשווא
כי צחוקי יינשא בגרונו לעיניו
ולעיניו
|
ויהי ערב.
בעלות הנווד על משכבו ברשרוש עלים יבשים, עת מתרוצצת הלבנה אנה
ואנה בשמי הליל, יבוא אל החלומות בכדי לישוק את מצחו ולזרוע בו
את אחד החלומות אשר באמתחתו. תדהמה לבן אולימפוס!
|
את יומו יבלה בסבל נואש, כי דואה הוא בשמי הנצח כנשר מוזהב אך
אל הקרקע אין הוא יכול.
|
|
|
נמאס לבהות
מצמוצים הגיעו
עפיפון אנושי |
|
