|
הוא נולד בשנת 1985. כשהוא היה בן 3 הוא לא בדיוק
הבין מה המשמעות של לחיות ורצה לדעת יותר ממה זה
ברני והוגו. כשהוא היה בן 10 הוא לא בדיוק הבין מה
המשמעות של לחיות ורצה לדעת יותר מלוח הכפל. כשהוא
היה בן 13 הוא לא בדיוק הבין מה המשמעות של החיים
ורצה לדעת יותר מאיך ההרגשה לעבור בר-מצווה.
ועכשיו הוא בן 17 לא בדיוק מבין מה השמעות של החיים
(וזאת למרות שכתב כל כך הרבה יצירות בנושא) ורוצה
לדעת יותר ממה שיש למערכת החינוך להציע!
בסופו של דבר הוא ימות בלי להבין מה המשמעות של
החיים וירצה לדעת יותר ממה שכבר למד- אבל העיקר שהוא
התאמץ לחפש ויצא למסע הזה של חיפוש עצמי- שזה כבר
יותר מהרבה אנשים!
הרגע נלקחה פיסה מהילדותיות שלי ונהייתי בוגר ולו בקצת. המעבר
הזה, מזערי ככל שיהיה לתלמיד חטיבה, מהול בכאבי לידה קשים
ביותר. טרם נותק חבל הטבור שמפריד אותי ממי שהייתי למי שאיהפך
להיות אולם ברגעים האלה עם יעל נגלה לעיניי ולו בקצת העולם כמו
שהוא באמת
|
התור גדוש האנשים הלך והתארך על גבי מרצפות העננים המובילות אל
השער המוזהב בכניסה לגן.נראה היה שהרבה אנשים נתקלו בלהב
המשוננת והחדה של מלאך המוות השבוע, שכן התור עלה על גדותיו
אותו יום- דברי האל, דברי צדק מוחלטים הם!
|
הוא היה יכול להיות שחקן כדורסל מצטיין ואולי אפילו להגשים את
חלום ה-N.B.A שתמיד היה לו. הוא היה יכול להתחתן עם ירדן,
החברה הכוסית שלו, ולהביא ילדים שישבחו בקלות את כל גזע המין
האנושי.
חבל שלא נראה את זה קורה!
|
כמו צב המנסה להגיע לעלה חסה ירקרק התקדמתי אל הידית. "עזוב!"
תוך כדי דיון מעמיק שנסוב סביב השאלה למי חזה מעוצב יותר -
לאילנה דיין או למיקי חיימוביץ', קראתי אליו "זו הייתה רק עוד
אחת מהמבוכות הקטנות של החיים...!".
|
אם הייתי צייר הייתי מצייר אהבה כספקטרום נרחב של המון נקודות
בגוונים שונים. אהבה היא נקודות של אור שנותנות לך פרספקטיבה
אחרת כל פעם מחדש. אם הייתי פסל הייתי מעצב אהבה בצלמה של
אישה. ארוטיקה ורגש שאוחדו להן יחדיו בצלמה של הגוף הנשי.
|
לכל משפחה היה ראש משפחה וזה הנהיג אותה בתוך בית המאסר. לי לא
הייתה משפחה. כשם שהייתי שונה מכולם בבית ובבית הספר, הייתי
שונה מכולם גם במוסד. המוסד הזה אליו הגעתי בגיל עשר, כשבאחד
הימים החלטתי להצית את שיערה של בת דודתי בת השש.
|
"ריצה אימתנית אל תוך החושך, אל תוך יער לא - נודע. שתיקה
חרישית לרגע ואז לאחריה קול צרחה וזעקה. צרחה שאף המתים יכלו
לשמוע. צרחה שפילחה יערות, שעברה משרפות ושנעה בין גטאות
ומחנות."
|
אני הייתי עסוק מדי אותה שעה בכתיבת שמי בעזרת הקש באסם. את
אותיות הקש הבלטתי באבני חצץ כהות - כדי שהקש הזה יהיה שונה
מיתר פיסות הקש באסם. הייתה לי תחושה מוזרה כאילו כל תושבי
המקום מביטים עליי בעיניים חושדות. פעם סבא לימד אותי שלכל
המלאכים כנפיים לבנות.
|
שעון הקוקייה בבית משפחת גולדנברג עמד לצלצל כמנהגו. במתח
מאופק עצם דוקטור גולדנברג את עיניו והמתין לקולה של הציפור.
נראה היה כי דוקטור גולדנברג חש סיפוק רב מקולה של הקוקייה
שלו.
|
טיפה מלוחה,
טיפה מלוחה בים של טיפות מלוחות.
|
לא פשוט להיות רופא, ליצן, חייל,אדם - אני?!?!
|
עוד ביסודי, כשחשבון רק התחלתי ללמוד,
אמרו לי שמתמטיקה היא שפה יפה עד מאוד.
כמה שהם טעו...
|
כשאתה מגלגל את עינייך על עוד איזה ערבי או איזה מוגבל שסובל,
תחשוב אם נכון לשים שם את החוצץ החד של השוני וההבדל.
|
לא פעם אתה מכריז מלחמה על הנקבוביות של עצמך ושולח את צבא
ההגנה הפרטי, מגבת יבשה במקרה הטוב, חולצתך המטונפת במקרה
הפחות טוב- למתקפה. בדרך כלל אין חללים מצדנו, אולם כוחות
האויב ידועים בעתודות הכוח הרבות שלהן- וכשיחידה אחת נופלת,
שתיים אחרות באות להחליפה.
|
להלן וידוי אישי- זה שנה וחצי שאני חי את חיי תחת השם, המהורהר
התבגרותית, סנופקין! ולמי שלא יבין את מוסר ההשכל, אני אישית
הייתי קורא לו הוגולינה ותוקע אותו באיזה צינוק. עכשיו הייתם
מתים לקרוא לי הוגו כדי שאני יבוא לחלץ אתכם מציפורני גריזלדה-
נכון?
|
"התעטפתי בשמיכה המשטרתית מנסה לחפש כל מקור לחום. תחושות
משונות הציפו את גופי. תחושות שטרם חוויתי או הכרתי. פחד, כעס,
נקמה. כאב חד בחזה, בסמוך ללב. אני עוצם את עיני! - אני הקורבן
הבא!"
|
|
|
מוקה זה בסך הכל
שוקו מקולקל |
|
