|
רק את ידעת בעינייך לפתות ורק אני ידעתי לזהות,
כשטיפות מרות מעינייך זלגו את נשמתי וליבי הן פצעו,
אותן אספתי עם שפתותיי לוגם מהרעל מוכן לוותר על חיי,
ולעיתים נשמנו כאחד ולעיתים נדמה היה לי כי הייתי לבד.
|
|
|
כל הזמן יש
פיגועים,
הרוגים.
דם ברחובות.
צעקות, זעקות,
סבל וייסורים.
משפחות שכולות,
ילדים יתומים,
אנשים רעבים
ללחם, חולים
במגפות.
ומה אנחנו
עושים?
יושבים ורואים
טלוויזיה! |
|
