|
נוגע בשלכת אל מול עלים נושרים,
בכל פעם שאת הולכת חלקים מתפוררים
|
הלב שבי רוקד בה,
קופידון אל תירה בי חץ!
אני יודע איך זה יבוא בי,
כשבמוחי היא תתרוצץ.
|
בכניסה לעולם אוטופי ומטורף,
מוצא את עצמי, די חשוף.
כמו ילד קטן בעור של קרנף,
עם לב מרוסק ושרוף.
|
מתבונן על עצמי בראי ובקושי מזהה,
הדמות אותה דמות אבל הכול נהיה כהה.
ייסורי מצפון שמהם ברחתי התחילו לעלות,
נזכר במה שהיא אמרה לי בסערת הרגשות.
|
ואין לך סיפוק מעצמך,ו
אין לך כוח לאבד.
דברים קיימים, לא נמצאים,
דברים שאינם, כל כך חסרים.
|
אם מילים לא נוגעות בך? מה מרעיד לך את הלב?
החומה שבנית לך, שומרת רק מכאב?
ומה עם כל החוויות? הריגושים שבמגע?
תני ללב שבך להיות קצת משוגע.
|
ואני הבטתי במודעות הדבוקות על עמודים,
באותיות שחורות גדולות, שחותכות עמוק בפנים.
בן עשרים ואחת, הילד שלא הספיק לגדול ,
התמוטטתי כשראיתי איך טמנו אותך בחול.
|
אם אני נשארתי ילד ,
שבה עוד מאוהב
|
רחוקים מעצבות, הדמיונות המתוקים
והחזיונות עודם מתקתקים
|
ומרוב שדאגת שאצא נורמלי,
הפכת אותי למשוגע.
בקרירות את אמרת שאנחנו אוהבים
אבל אפשר למות גם מאהבה.
|
רץ עירום אל מול שקיעה ,
מצייר את הגלים.
מרחק עצום מנגיעה ,
מפסל לך עוד פנים.
|
כי ילדה קטנה שוכבת,
מסוממת, מכורה לחלומות,
מתי היא תתעורר,
ותצא מכל ההזיות?!
|
את נוגעת בי, בעצם,
אני רועד ודי נירגש.
דימעה שוחקת עצב.
פסים על פניי, אני חלש.
|
ואת ואת הגבת , ביתר אדישות .
הקרירות שלך יכולה להרוג אפילו חתול .
|
ולכל אהובתיי,
אני מקים בליבי מצבות.
|
כי כלום לא משתווה לך כאן
לא משתפר גם עם הזמן
כלום גם לא דומה לך
כלום לא משתווה לך
|
עכשיו שאני יושב,
חזק על הכיסא.
אחרי שההיא הלכה,
אני מרגיש את זה
|
ולא אדע אותך אף פעם
כי את כמו רז לי בנפשך
וטללי שימחה נוברים בך, פעם אחר בך,
בניסיון להמתיק את מעיין דיכאונך.
|
לדעת לאהוב
להישבע לעולמים
לגעת ולכאוב
האנשים הם רמאים.
|
לגעת בתבל, בהרים ובגבעות
לגעת מבלי לחשוש
לגעת בלי לבכות
|
ושכולם ילכו לעזאזל,
אני אגע, אני אגע,
אגע בך בתבל.
|
ובכיתי בתוכי את הבכי שלי,
במילים הכתובות על נייר.
אני כל כך מצטער וכואב אותך אחי,
ועכשיו זה כל כך מאוחר
|
מסומם, חצי שפוי, ממלמל הזוי את שמך,
אסור, כבול, שבוי, לנפלאות שבתוכך
|
ואת אקדח של געגוע ,
או של רגש מנופץ
|
ואני סוגד לך, אני סוגד לך,
כי את יצור שמיימי מופלא.
אני סוגד לך, אני סוגד לך,
כי את מלמול של כל תפילה.
|
תהיי אחת מסופקת ממגעים מזדמנים,
תחקרי איתי יחד בנות ובנים.
נגיעות מטריפות אנשים ללא שם,
מסע אישי, מסע נפשי, רושם ורושם
|
שמספרים אותו בשניים,
והסוף כלל לא נכתב.
פתקים קטנים פזורים בחדר,
מאוהב, מאוהב, מאוהב.
|
מתיישב בפרצוף חצי כנוע ,
מחפש את הדרכים לרגש את לבך.
אני דופק את הדברים אכול בלוע,
ואז מתפלא כשאני לא לצידך.
|
ואהבנו כמו אש לא נגמרת
לא נכלית, ובוערת לעד.
לא רצינו לדעת אחרת.
חוץ משנינו, רק שנינו לבד.
|
מתבונן בהשתקפות דרך המראה המעוותת,
לא מזהה את הדמות, זה אני: פני צלקת
|
ניסיתי לפרוץ אלייך דרך כולם, אך לא פרצתי דרך עצמי
ואיך אהיה שלם איתך, כשאני לא שלם איתי ?
|
והאם האנשים ילכו עם דמעות בעיניים ?
בצעדת הפרידה האחרונה, מחובקים מחזיקים אחד את השני.
ויזלגו באמצע הקיץ גשמים מהשמיים ,
דמעות של מלאכים , שיכאבו אותי.
|
יותר גשם וזה לא חורף,
אז חממי אותי בלב.
לטפי אותי בעורף,
מחקי צרחה, מיחקי כאב.
|
נדמה שבעולם הזה, הכול נהיה אכזר,
קוראים לי דוד, אבל זה לא העיקר.
חולץ את הנעליים, מכבד מקומות קדושים,
עוצם את העיניים, אבל הנביאים לא מתרגשים.
|
ואת מרקדת על קבר המת ,
עד שנופלת ושוב פוחדת לתת,
את הלב הפצוע הרי גם את חתוכה,
לא מאמינה לרגוע
|
שנינו כאחד כמו גלים סוחפים בים,
את יוצרת בתוכי התהוות של עוד עולם.
שנינו כאחד מאדירים טירוף בלב,
את גורמת לי לחדול לפחד מלהתאהב.
|
ומי אני? איש הצדק? איש המלחמה?
כל מילה הנאמרת כמו מומרת למהלומה.
אני ים של מילים חדות חותכות כמו סכין,
האם אנחנו שנינו שתי דמויות,
מבוססי מגע ומין?
|
דברים אשר רציתי לומר לך,
היו כל כך מופלאים.
כמו סירות מפליגות לעבר שקיעות,
על גבי מים סוערים.
|
לחשי באוזניי משאלותייך לא תצטרכי עוד לבקש.
אני אלמד אותך לחוות רעד, וללהוט מלהתרגש.
|
לגעת בשמש ללטף את הכוכבים,
לאהוב את הנצח, תמיד אוהבים
|
והם אומרים : " שוב הוא בא ,
לטשטש את העקבות"
|
והם צוחקים הם צוחקים
בה משחקים בה משחקים
והיא בובה של משחקים
ומסביבה כל הקופים
|
|
|
אין לי משהו חכם
להגיד
אחת שאין לה
משהו חכם להגיד |
|
