|
קודם משכתבתי את איש הסוכר, אלוהים ברא ביום השלישי את מאורות
השמיים. אחר כך היה מי שהמציא את החשמל והיה מי שהדליק וגם ידע
לכבות את תאורת הרחוב בהתאם לזמן הטבעי של רבבות ירחים ואלף
שמשות.
|
פעם ניסתה לעזוב אותו, כשמצא אותה אורזת את מעט חפציה, נשלח
כלעומתה ואחז בה כשהוא מטלטל את כל גופה באומרו "יש לך חוב
לפרוע". כבר אז ידעה שאין כל טעם לברוח, הוא ימצא אותה בכל
מקום.
|
הריגוש ששמו ניתן לעלות על דל השפתיים אך לא על הכתב.
|
בילדותי, היה ניבט מחלונות דירת השיכון הקטנה, הגן בו צמחו עצי
הדעת.
|
הוא בא לה בחלום וכשהתעוררה למחרת הבוקר, ידעה בדיוק מה עליה
לעשות.
|
להוציא מים קשים מצמיר עננים
|
אני מתירה את כל לחשי
הקיץ ממקום רבצם
|
איני מנקדת דבר,
גם על קו העונשין כשהחורף
נגיש לסל מחזור וירטואלי
|
אין זאת אלא, שיצר ההלקאה העצמית
|
שביל פרורי לחם
מוביל את תמר
מבית הסוכר
|
תהום סגורה רוחשת נחשי
שיער פעמונים וספינותיך
על גדות עורי, מפרשים שחורים.
|
בערת האטד
משתלחת בארזי
לבנון
וסלע בקוע
|
אצבעות מתדפקות
על רוחות אשתקד.
|
נגיעה של כנרת כחולה ליערות הקבורה.
|
מתוך עטיפות הקיץ, אני מקלפת
|
טפו, שבינשופים נשבעת אני,
שעודני
|
עוד הרוח
בא ורחש בין פעמוני
|
היכולת לאמוד את כבדות הלילה, את מסת הירח המצולקת
|
ועתה מבקש החורף
מנחתו מעימדי, ואני
שבה ומניחה למרגלותיו
צלמיות גשם ותבניות
|
השמש נקרש במבואות בטני הרכה, שם אני משיטה ספינת רפאים
באוזניי האטומות לשירה ופי המדבר בשפה שימושית. ברגעים בהם
השקט נכפה כברזל המצמח על גדרות הפרדה, ערמונים כבדים משתיקה.
אני מרפדת מילים היכן שהכאב העלה חלודה על פצעי אהבה
|
ביום האחרון של החורף
חפה מהגשם וסואנת
|
בבוקר העמדתי צלוחיות דבש
על אדני השפה, לעכבישים התלויים
בין ריסיי. גם מבעד לקורי השינה
ראיתי את המוות מתוק ומהיר.
|
|
|
אתם נותנים לי
יותר מדיי
קרדיט!
מאיפה אני אביא
משהו מתחכם,
הכי מתחכם זה
שאני רק אחתום,
בלי לכתוב משהו
מתחכם, חתימה
באוויר!
עו"ד שמעון
מזרחי, מסביר
להנהלת הבמה
היכן החורים
בגדר! |
|
