|
נשימתה הראשונה הייתה בשנת 89.
פעמים מספר נאמר לה שהיא פיה אנושית, אך היא לא
הבינה את המשמעות.
היא מאמינה שהשמים הן יצירת פרי ידו של איזה ענק לא
מוחשי, כזו שמתחלפת לפי מצב הרוח שלו.
כנפי החופש והדמיון הן אלו שיכבשו את לבה.
ובעצם,
גם האהבה
ידעתי שזו הייתה הופעה מיוחדת בשבילי
|
זה היה פורים, וידעתי שאני מוכנה לגרוע לכל.
נעמדתי מול המראה ואיפרתי את עצמי בחיוך שלא יימחק לכמה שעות
ארוכות.
|
נער החושך התקרב אלי בעודי עומדת ומחכה לישועה.
הוא נשאב לריאותיי בליטוף של נשימה, והלביש אותן בקטיפה שחורה
שבסופה תחרה אדמדמה. הם רקדו יחדיו באפלה שבגופי איזה ואלס
משנים שכבר הזדקנו.
|
השיער שלי היה רטוב, אבל לא היה זכור לי שהתקלחתי לפני שיצאנו.
לא ראיתי דבר וזה היה קצת מפחיד לא לדעת מה קורה. קראתי:
"אבא", אבל אף אחד לא ענה.
|
זה לא שלא כואב לך בכל פעם שהחום הבורגני משריש חרבו לתוך
הכתום המחייך. כואב לך הדימום הפנימי הזה.
|
אני מתיישבת מחוץ לדלתך, מסתכלת על ענני הכבשה הלבנים שהופכים
מרגע לרגע למוחשיים יותר ויותר.
|
"...אין לאן לברוח עכשיו. זה רק תלוי בה לאן תגיע, לאיזה מקום
חדש תוביל אותך."
|
בכל מילה שלך נדהמתי מחדש עד כמה את למדת להיות דומה לי, או
אני לך. זה כאילו יצרת לי עוד אחת ממני ועל הקרסול שלך הטבעת
את שמך במקום את שמי, כחתימה.
|
הגאות של הים שלך איבדה כל צלם אנוש ועלתה אל השמים כמו שער
כחול לרוגע שרק את אוהבת. עמדתי ביניהם מנסה לגרום להם להתרחק
בחזרה ולחזור למצב הקודם, כי פחדתי שהסוף יהיה אפוקליפסת עצב
לשתינו.
|
רגל על רגל שילבתי ואת סנטרי הנחתי על כף ידי, כשחיכיתי לרגע
בו תתמלאי בביטחון ותלטפי את התו הבא שייוולד מבין אצבעותייך.
|
כלוב אפור קיבל את תשומת לבי המלאה, עד שהסקרנות אכלה לי את
שערי התקווה. מתוכו יצא עדר של צבעים מרקדים, מפלסים את דרכם
אל איזו פינה נידחת בה יכלו לקבור את רסיסי פחדנותם.
|
90 דקות בדיוק, כל דקה הייתה לשנה.
|
זה כמו קללה.
כאילו לא שמעת על זה אף פעם, ויום אחד זה בא ומכה בך.
משהו שחשדת בו, שיבוא גם אליך.
|
קר לך, ואתה לובש כמה שכבות בגדים ועדיין מת מקור. גורב גרביים
עבות ושם כפפות וצעיף. פותח מטריה, כי מתחילות לרדת עליך
טיפות.
אתה צועד לפי ריקוד טיפות הגשם, לא יודע לאן.
|
למה אתה יודע לרגש אותי ככה? כאילו נתת לי את נשמתך ליום אחד.
אני חושבת שהריגוש שלי לא יעזוב אותי לעולם, כשאתה נמצא לידי.
|
יש איזה ענק פה למעלה, כזה עם שרביט קסמים.
|
את מתיישבת ליד איזו בריכה של דמעות שלא בכית עליי.
|
תראי אותה, איך היא גדלה.
זוכרת איך פעם, הייתה לובשת שמלות ורדרדות עם תחרה?
זוכרת איך הייתה מתגנבת בבוקר לחדרה של אמא ושמה לה אודם
אדמדם-חום, ונעלי העקב הלבנות שהיו גדולות עליה בכמה מידות?
|
אם הזמן ייעצר
אוכל
להסתכל בך, להתפאר
|
"...בסערת רגשות מתנופף,
ומחבט טניס הודף..."
|
זעקתי מייסורי האהבה ולחשתי לך מילות שנאה, בתקווה שתניחי לי
לנפשי ותתירי אותי מקסמך.
|
קראתי לו "אפרודיטה", כי היית יפה יותר מהאלה המקורית. מרוב
האהבה שהענקתי לך עברת את מעמדה של אלת האהבה.
|
פעם הייתי מוכנה לעשות הכל למענך. רק המחשבה שתשוב לזרועותיי,
הפרושות במיוחד בשבילך ומחכות לבואך, חלחלה בדמי והרעידה את
מחשבותיי.
|
רק חבל שכשאני הולכת אין מי שיחבר אותך לפאזל ויתלה את תמונתך
בלבו.
|
כשפגשת אותי בפעם הראשונה, אמרת שאני יפה יותר מהירח. ידעת
שהירח הוא הדבר הכי יפה בעיני.
אמרת שהיית קוטף אותו בשבילי.
|
כשחיבקתי אותך באהבה שמתמוססת לי בלב שלא היה, שיחקתי עלמה
המחבקת את אהובה היוצא לדרך ארוכה שממנה לא יחזור.
כשנשקתי לך בתשוקה שריססה אותך, שיחקתי כזונה ואתה היית לי
כפציינט.
|
לעולם לא תביני איך ההרגשה ללבוש אותך מדי בוקר על פניי,
ולהידמות לך כל כך עד שלא ירגישו בהבדל בין האתמול להיום.
|
אני משרבטת לך מילים על חתיכת דף נייר קרוע שתיכף ייזרק לפח,
כמו הקודמים לו, בתקווה שתסלח לי. אני רק מקווה שהפעם אצליח
לתרגם את מחשבותיי למילים הרוסות בכדי שסוף סוף אוכיח לך שאני
מבינה את שפתך.
|
"הכרכרה שלך", היא נואמת במילות הפילוסופיה, "צעירה מדי בשביל
שגלגליה יחרקו ויעצרו מלנסוע". המילים שלה עשו לי חשק לחזור אל
האתמול ולחיות את כל טעויותיי מחדש רק בשביל לזכור למה הנני
כאן.
|
אתמול החלטתי שאבוא לבקר אותך, אספר לך שמאז מה שקרה לא עזבת
את ראשי.
|
הדלקתי קטורת ורדים בצד אחד של החדר, וקטורת וניל בצד השני של
החדר. נעמדתי באמצע החדר בשביל לקבל את החיבור של שניהם.
ניסיתי וניסיתי להבין מה כל כך אהבת בהם, אבל לי זה הריח יותר
מתמיד כמו גפרורים שנשרפים.
|
אני פותח את חלוני ומסיט את וילון הטלאים שתפרת לי לפני שעזבת,
כל חלק של בד קרעת מתקופה אחרת שלנו ותפרת את כולם ביחד. לא
רצית שאשכח אותך.
|
|
|
אני אוכל
אני שותה
אני מחרבן
אני משתין
אני כותב
סלוגנים לבמה |
|
