|
אני רואה לך בעיניים
עצבות שקטה
אני שומעת בקולך
לאות מרה
אני מרגישה בידייך
עבדות קשה
|
אני מתחבא,
שוכב תחת המיטה המאובקת.
אחותי בחדר השני.
דפיקות חזקות בדלת,
צעקות. צעדים כבדים.
הדלקת נטרקת.
|
בדיוק כשהפסקתי לנשום
והדמעות קפאו
והלב התרוקן.
בדיוק כשהתעצבתי מהחדשות
והחיים נעצרו
והעולם המשיך כהרגלו.
|
אני משתדלת לנשום
להרגיש את הרוח
לחוש את המגע
להרגיש את הכאב
|
הלכתי ברחוב
ראיתי שמיים כחולים
עם כמה ציפורים.
העצים גבוהים מתמיד
הכבישים סואנים,
אבל צעדיי כבדים.
אני הולכת והולכת,
לא מוצאת את הסוף.
|
עננים של סערה
עוטפים אותי בשמיכה לבנה
מנסים להתל בי,
אני רואה את השחור.
|
אלו הן השעות האחרונות שלי
דקה - דקה
שנייה - שנייה
תיק-תק, תיק-תק.
|
בהרות קיץ מלאו את פניי
בערת יגון חדרה את לבי.
|
אלוהים, אולי אתה תשמע את זעקתי
הם גומרים עלי, על נשמתי.
תחליט החלטות, שיהיה מהר
אני חושש מהסוף, הוא עלול
להיות מבכא ומצער.
|
מותר לך לומר שאת פוחדת
מותר לך לצעוק,
לרצות ללכת.
|
לפעמים נדמה לי שהוא מגיע עטוף במנגינה נעימה ומלבבת, שיר יפה
שמשתכן בלב, נובט וגדל לו לאט לאט.
לפעמים נדמה לי שהוא מגיע עטוף בפרחים צבעוניים עם ריח מהודר
שמלטף את הנחיירים ומגיע עד לראש.
לפעמים נדמה לי שהוא אורב לי מעבר לפינה ורק מחכה שאזמין
אותו.
|
אני רוצה להגיד לכם הרבה, אבל אני שותקת.
אני שותקת כי אני יודעת שאתם בפתח תקופה קשה מנשוא. תקופה שלא
ברור מתי תסתיים.
|
ע"פ שירה של נינט טייב "ידעתי שתחזור"
|
|
|
הטעות שלכם היתה
בזה שהרגתם אותם
בעצמכם. אם
הייתם אומרים
להם למצוץ לכם,
מעצמם הם היו
מתאבדים.
החבר של שלי
מסביר לאדולף
איפה הם טעו. |
|
