|
גברת אפונה לא גדלה בשדה, בין אפונים אחרים.
היא גם לא גדלה בעציץ של ילד בן חמש שהחליט שהוא
מספיק גדול שתהייה לו אפונה.
היא נולדה לאמא ואבא רגילים- כמוכם בערך.
בזמנה החופשי היא כותבת סיפורים ומקווה יום אחד
להיות עיתונאית.
את גברת אפונה אף אחד לא אוכל. כי היא וכולם יודעים
שהיא עדיין לא בשלה מספיק.
בינתיים היא לא ממהרת לגדול, אבל גם לא רוצה תמיד
להשאר קטנה.
אז מצאתי לי את הגבר הכי רשע בעולם, ועכשיו אני מאושרת.
אנחנו לא מדברים, כי כל מילה שהוא מוציא זו קללה, ואנחנו גם לא
נוגעים אחד בשני, מכיוון שברגע שהוא מתקרב אליי הוא שולח ידיים
כדי להכות אותי. אנחנו יושבים אחד מול השני ומביטים אחד לשני
בעיניים.
אפשר לו
|
תמיד כשאני בוכה, יורד גשם. ותמיד כשאני מבשלת משהו בתנור, חם
בחוץ. כשאני נפצעת, מישהו בדיוק מת, וכשאני חייכנית, ישנה קשת
בשמיים.
|
מהו הזיכרון הכי רחוק שלכם? מהו האירוע הראשון שאתם זוכרים?
אני זוכר את הלידה שלי. אני חושב שאני האיש היחיד שזוכר את
הלידה שלו. אפילו כתבו עליי בעיתון. וזה לא שאני ממציא, באמת!
אני זוכר כל פרט ופרט. נשבע בחתול של השכנה!
|
אחרי בערך חמישים מטרים פגשתי שתי נמלים שנמצאות על העץ כבר
חודשיים. הן באו לנופש, שאלתי אם בינתיים הן נהנות בחופשה, הן
אמרו שזה קצת גבוה להן, והמקום די גדול אבל ישנם ארבעה כיווני
אוויר, והמזג אוויר מצוין.
|
|
|
הלכתי לגרפולוג
הוא ביקש כתב
יד, שלחתי אותו
לדף האחורי
שיקרא מה
שכתבתי, הוא
התבאס עליי, כבר
חשבתי שאני
פסיכו...משהו,
אבל הוא הרגיע
אותי ואמר שאני
סתם לא מצחיקה.
הדס עמיר,
מתנחמת בדרך
לעוד סלוגן
מאושר. |
|
