|
וקר היה,
העור סמר על רפיון הבשר
והאדמה כיסתה פנים
|
גם שירי הזה בני הוא היחיד
נולד בדמי זעק וכאב
וברוח המרעיד
נולד מאושר ותעצומות
מנשיקה אחת, מיד מושטת
ומהרס החומות
|
וחיוורת היית כלבנת הירח
עינייך, כלילה כוסו בשחור הריסים
|
רקמת חיים
שקיפות מבוהלה
נימים מכורכים
ודם רוגש
מוטרף
|
עיניים פנים ידיים
רגע נוגעות, ובינתיים
ניתקו במשק כנפיים
|
את שידעת את תוקף אמיתות אהבה
הנרקמות לאיטן במילים החורזות עלי חוט
לרגע עלה במחשבה תיל עוקץ את ידיך
|
דיברנו זה לזה
כמעט והייתי הוזה
אמר לי אי אתה בזה?
|
כמה קור סער בפניי
יד ביד נפרדה
|
הבטתי במקום שבו ישבת
אותו כסא הריק
|
בטבילת דמעות
בשרפת חמדת הלב
|
עיניים בהקו ברוע
עיניים נשתפלו בתום
|
שרצתי, ממך רצתי
במרחבי שדות פרא
|
רבים הילכו לאורן
ואיבדו את דרכם
בשביל ללא סוף
ולא נתגלה להם סודם
|
|
|
זה שמצטטים אותי
בכל מקום זה
מחמיא לי ומעמיד
אותי בשורה אחת
עם כל גדולי
האומה.
מתוך "1001
משפטים שאלון
מזרחי עוד לא
אמר, אבל סביר
שיאמר אותם
מתישהו" |
|
