|
וקר היה,
העור סמר על רפיון הבשר
והאדמה כיסתה פנים
|
גם שירי הזה בני הוא היחיד
נולד בדמי זעק וכאב
וברוח המרעיד
נולד מאושר ותעצומות
מנשיקה אחת, מיד מושטת
ומהרס החומות
|
וחיוורת היית כלבנת הירח
עינייך, כלילה כוסו בשחור הריסים
|
רקמת חיים
שקיפות מבוהלה
נימים מכורכים
ודם רוגש
מוטרף
|
עיניים פנים ידיים
רגע נוגעות, ובינתיים
ניתקו במשק כנפיים
|
את שידעת את תוקף אמיתות אהבה
הנרקמות לאיטן במילים החורזות עלי חוט
לרגע עלה במחשבה תיל עוקץ את ידיך
|
דיברנו זה לזה
כמעט והייתי הוזה
אמר לי אי אתה בזה?
|
כמה קור סער בפניי
יד ביד נפרדה
|
הבטתי במקום שבו ישבת
אותו כסא הריק
|
בטבילת דמעות
בשרפת חמדת הלב
|
עיניים בהקו ברוע
עיניים נשתפלו בתום
|
שרצתי, ממך רצתי
במרחבי שדות פרא
|
רבים הילכו לאורן
ואיבדו את דרכם
בשביל ללא סוף
ולא נתגלה להם סודם
|
|
|
זוכרים במסיבת
הסיום של בית
הספר
כשכולם עמדו
וזייפו על הבמה
בקולי קולות
צרחנו שרוצים
להגיד את האמת
שנמאס להסתתר
מאחורי מסיכות
ילדים מטומטמים,
מעוררי רחמים
שרוצים לבטא מה
שבנשמה
עכשיו כשגדלנו,
אחד אחד
שולחים הכל לבמה
חדשה. |
|
