|
משתדלת להיות אמיתית אבל לפעמים מפריזה בכנות.
זרות מושכת אותה כבמטה קסם,
מקסם שווא שיחשוף בסוף התעלול את
הכמיהה לשייכות.
|
יושבת קשת עורף, חושבת
ומה שעובר בראש
בלתי ניתן עליו לחלוש
|
אינספירציה מתוקה
לכתוב דברי זימה
בא לי לבלוע אותך, את כולך
|
לא עוד הבלים על אהבה. די, נמאס!
|
אתמול ראיתי זיקית.
בהתחלה היא חייכה אלי והתקרבה,
ותוך דקה,
אולי פחות,
החליפה צבע פעמיים-
לפחות.
|
לא נדבר יותר. אני בוהה בך.
|
אסור לי להרגיש טוב לידו
או איתו, או לרצות אותו
|
ואז, כשהוא מגיע, הוא מביא אותה ביחד איתו,
זוג מהסרטים, זוג שאין לו אמצע וסוף, אלא רק התחלה.
הוא- סוף, היא - אכזבה.
כשאצלנו היא נגמרת, אצלם היא רק מתחילה,
האהבה.
|
...ואם ברצונכם להגיע לאותן המסקנות,
עשו הכל לשם ההתנסות...
|
או שמא סתם חרמנית...
לא סתם, אבל חרמנית.
|
מהלכת עיוורת בעולם של טעויות,
בעולם שתושבותיו גורמות לי לאבד את התקווה,
והרי אני, בכל זאת מקווה,
שלא אשוב עוד לראותן בתוך כל העיוורון הזה.
|
כלביאה פצועה אט-אט פוסעת במבט לאחור...
|
רוצה את האמת?
הסתכל לי בעיניים.
אבוי! אתה לא יכול.
לא הרגשתי כלום.
|
רק עוד קלישאה תצילני מן האבדון
|
תור אחר יונתן, מזור למכאובי העבר,
שא אותו כאידיאל על פני
נשות הרפש בהן התפלשת
ונולדת מחדש.
|
עד מתי אשא עימי תחושות אשמה?
|
אולי אתם באמת מתכוונים למה שאתם אומרים?
ואולי אתם לא המונים של צביעות?
|
העיניים שלך יפות.
גם הכתפיים.
|
הלך הרוח שלי, לפחות הוא שלי
אז מה אם בא לי למות
לפחות יש לי הלך רוח.
|
שכן מפלצת אני
ונועדתי לעורר פלצות.
|
מתמסרת אל הבלתי נראה
שבעצם גם בלתי קיים
|
אולי פשוט נישן?
נברח לנו מהצרות
ואני אברח מנשיקותיך הקרות
|
לשיר שיר כמו לומר שקשה לי
|
9 ליולי, 2005 , 1:14
אני לוקחת שלוק מהבירה.
מרגישה איך האלכוהול מחלחל לאט לאט.
שואפת שאכטה מהסיגריה.
מרגישה איך הניקוטין מרגיע אותי לאיטו.
|
אכן קשה היא ההתמכרות לכאב.
|
אני קוראת לה ממרחקים,
אך היא
אוטמת אוזניה בחוזקה.
עקשנית.
מסרבת.
|
לא ברור מהיכן זה מגיח כל פעם מחדש, תופס אותי לא מוכנה.
|
מעשה באדם שלא ידע לאהוב
ובילדה שלא ידעה להפסיק לאהוב.
|
אם אני לא שווה אותך, אני לא שווה כלום.
הלב השבור שלי לא מועיל לאף אחד.
וגם לא הגרון החנוק.
אפס נצחי שלי.
|
המטרה מקדשת את האמצעים
כשלא מוצאים, אז מחפשים...
|
|
|
כשהערבים רוקדים
המוזות מקשקשות
בטלפון עם
החברות שלהן
שעות על חשבון
בעליהן המסכנים
שאחרי זה צריכים
לשלם את חשבון
הטלפון המנופח
שלהן וגם לשמוע
אותן מתלוננות
על זה שהן לא
מקבלות מספיק
תשומת לב והן
מרגישות שזה לא
כמו שהיה פעם
ועוד כל מיני
שטויות
פוסטמודרניסטיות
שהן קוראות
ב"לאשה" שגם על
השטות הזאת
בעליהן משלמים
מדי חודש ועוד
הולכים לישון
בסוף עם כאבי
ביצים.
בוליביה. |
|
