|
אני אח"כ. אני בסדר. אני אסתדר. הצרכים שלי יחכו. השאלות שלי
ישאלו בסתר. את תשומת הלב שלי אקח אח"כ, אמצא איזה מישהו שלידו
ארגיש בטוח ואשלים את החסר. עכשיו הבמה שלכם, תהנו, תחיו, אני
אצפה וארשום לי הערות לאחר כך. כשיגיע תורי לחיות.
|
בשביל להנות מהחיבוק שלך, אני מוכנה להחלש ולוותר קצת על העצמה
שבי. בשביל שיהיה לי למי לצלצל ומי שישאל אותי איפה אני ומה
עשיתי, אני מוכנה להקשיב לך אפילו אם זה לא מעניין.
|
יחסי הורים - ילדים נראים לי לפעמים כמו תאונת שרשרת.
|
פעם זה היה נראה לי מוזר, שיש כל כך הרבה צורות חיים. איך זה
יכול להיות? הרי משהו אחד בטוח נכון ואם רק אחד נכון זה אומר
שכל השאר מטומטמים.
|
"אז מה סוגרים?" שאלתי את הראש שלי. "אפשר אולי לעשות איזה
נסיון בבטחון עצמי שופע? לכולם מותר אז למה לי לא?" והראש שלי
אמר "בסדר. תנסי." ויכולתי לשמוע את הגיחוכים שלו.
|
תל אביב. עיר האורות. חופש, מסיבות, ים, יצירה, ריגושים
לרוב... אנשים יפים לבושים במיטב האופנה. מזעזעת ככל שתהיה.
ואני גם פה. כרגיל, מנסה למצוא את מקומי. נורא מתיש הצורך הזה,
למצוא את מקומי.
|
האמת היא, שאני גם מתכננת להיות מאושרת. נכון שאומרים שאין כזה
דבר אושר, אבל חייב להיות איזשהו מצב טוב שהוא גם מתמשך.
|
בוא ותהיה לידי כל-כך הרבה וכל-כך אילם עד שאני אשכח את כל
הרגעים הטובים שלנו יחד.
|
פתאום לבוא ולהגיד: "קשה לי, אף אחד לא אוהב אותי" ככה בלי
התראה. מתי הכריזו על השיחה הזו כאינטימית? גם לי קשה ולא רק
שנראה לי שאף אחד לא אוהב אותי, גם אני לא ממש אוהבת אותי.
|
למה את חוזרת כל הזמן, סוחבת את כל הדליים האלה איתך? משאירה
מאחורייך את מעט המים שכבר ליקטת בעצמך.
|
|
|
אם רק היו
מודיעים
קודם...
שאול מהמוסד,
במטה למלחמה
בטרור קומה
ארבעים ושתיים
(מתחת לאדמה),
כועס על
הטרוריסטים
חסריי ההתחשבות,
שאף פעם לא
מודיעים מראש
כלום. |
|
