|
גלעד גיא 1981
נדד בין קצוות קיום שונים בין תהילה לבדידות, בין
בתים והרחוב, בין רעב לשפע ולעיתים גרס כי ראה יותר
מידי ואף על פי כן עדין אינו מוכן להשלים עם שער
החילופין: ידיעה, תמימות.
שולמן הניח את ראשו כנגד חלון הרכבת
מבעד לחלון השתנו צבעי הרקיע כאילו להזכיר לו שגם היום הזה
יגמר מתי שהוא
במחשבותיו שיחזר לעצמו את מאורעות היום שחלף
איך התעורר לצידה בבוקר
|
ברחוב פחד פינת 666 רחוב יאוש גרה התקווה.
זו היא שלבדה משאירה את עיירת גיא-צל-מוות בחיים.
היא גרה בדוחק בדירת שלושה חדרים מתפוררת ואם זו היא עדיין
הדירה הטובה בעמק הזכרונות
|
הוא סוף סוף החליט לסדר את החדר הוא הניח את הספרים על המדף,
הגיטרה הונחה על הארון בין השימחה למלנכוליה שם נהג לאחסן
דברים שביקש לא להרפות מהם ועצם היותם מונחים במקום זה הראה כי
הרפה.
|
נראה לי שהוא מת אבל לא יכולתי לגשת לבדוק
לא שהיה למה לבדוק, כשבן אדם מתנדנד תלוי על חבל בדרך כלל הוא
מת
ושהבן אדם התלוי הזה הוא אתה ואתה מביט בו ולא יכול לבדוק -
כנראה שהחיים יצאו ממסלולם הרגיל , לפחות לגביך
|
אמא תמיד אמרה שאבא שוביניסט.
|
כבר חודשיים אני שט לי ככה בנהר האדום הזה
ובאופק השקיעה התמידית.
מהרהר עם עצמי באסונות האתמול, תוהה על העתיד לבוא.
|
אומרים שסוף הוא תמיד התחלה...
|
מבעד לערפילי הים ניתן היה לראות אותה שוקעת לאיטה וגם זה רק
בקושי רב ולרגעים אחדים היה נדמה כי כבתה כליל ואינה מתכוונת
לזרוח יותר.
|
פניה חסרות מבט בוהות באוויר בעודה מציירת
עוד משיכת מכחול אחת והעצב יעלם
עוד משיכת מכחול אחת
שלמות שכזו בקושי אלוהים יכול לברוא
|
לו רק יכולנו לפשוט המסכות, או אז היינו רואים, הכלא הוא
החופש, של האנשים האבודים - ואלי עדיף לא לראות, לא להגיע לשם
לעולם, ואין יפה כנסיון הבריחה, כזו היא נפש האדם...
|
הייתי מוכן לעבור לצרפת
לתת כלכך הרבה
לקבל כל כך מעט
|
למה אמא?
למה חשוב לספק את השכנים?
לאמץ ילדים ?
לתרום ת'בגדים הישנים הבלויים
|
עוד קצת,
עוד מטר אחד בלבד,
פה לעולם לא ימצאו אותו.
|
כשנפלה פצצת האטום
ישבת מולי על המיטה
|
וויסקי קר
קרח בצד
דם ניגר
רגש נכחד
|
היא כל כך יפה שכשאתה רואה אותה אתה לא יכול לדבר
השפתיים מתקווצות וכל נסיון להצחיק עולה בתוהו
|
חצי נושם,
חצי מוצף,
נתון לחסדי השם,
נתון לחסדייך
|
יושב בבר, מתאהב בקיר.
פעם שעוד ידעה להרגיש
גם היא התאהבה בקיר אחר
|
ממרחק אלפי קילומטרים
בוהק לו השמש כבכל יום ראשון,
שורף,
חורך קלות בבשר.
|
ערומה בשדה התירס
מחכה לרוח שתקטוף
|
שחיתי לי בקיר מביט על קו האופק, שם היא עמדה יפה כתמיד, מביטה
אל הקיר וממלמלת מבעד לחיוכה מילמולי קסמים. ואני מתהפנט מכל
מבט, כל מילה. אפילו הדיבל ששיפשף את גבי הרגיש כרוח ים מלטפת
בעודי צופה בה.
|
הוא רופא והיא אחות, אחות שלו. היא בכלל לא מתעניינת ברפואה
ככה שזריקות לחולים היא לא נותנת והם חולים עליה, אם כי מעולם
לא היו עליה והיא אינה נותנת כלל, שהרי הם חולים. האח שלה רופא
ויש לו אחות אם כי מעולם לא היתה היא אחותה, חוץ מפעם שחלתה
|
|
|
התפוח לעולם
ישאר גדול, גם
ללא בניינים
זהים. |
|
