|
גלעד ח.
כן, קר להם אם חשבת לעצמך. אבל זה לא החורף, מספיק רק מבט אחד
בעינייך הקפואות בשביל לכבות להבה.
או שאולי לא, כי את הלהבות של התנור הגדול שבקצה החדר הם לא
יכבו, העיניים הקרות האלה, הצמאות. מאכילות את הלהבות,
|
"הוא היה אדם כל כך טוב..."
אני לא הייתי, אני עוד כאן, תקשיבו לי, אני עוד כאן..
ככה את מוותרים עלי בכזאת קלות.
העיניים שלי עדיין פקוחות אבל כל כך חשוך
|
"זה הסוף" מלמלתי לעצמי, "תפסיק לדבר שטויות." מרמה את עצמי ,
האחות בהתה בי, במבט חלול והמשיכה למסדרון הארוך הגדול, כמו
בסרטים.
כן, כמו בסרט הזה שאני והיא ראינו יחד, הגיבור שרד בסוף, הוא
ניצל מזה, ואת? תעני לי בבקשה, תעני...
|
ושאולי בכפייה או לא בכפייה או מתוך אהבה, או הכרח, הוא מאמין
ביישות עליונה, וכנראה שאולי הוא התבלבל באוטובוס והספיק
להתייאש מבני עייש, והחליט לסוע לרחובות, ואיך שהאוטובוס מפליג
ברחובות של רחובות, ונכבה לנו האור, וקולות של פחד מעטרים את
האווירה, ואנחנו מתעק
|
"מה, אין לך עדיין חברה?" היא שאלה בטון הרגיל שלה. "לא" אתה
אמרת, וזרקת מבט לארון הנעול לוודא שאני לא אוציא מילה.
ואחרי זה עוד העזת להרביץ, לי מכות רצח על זה שלטענתך נשמתי
בקול חזק מדי.
|
"הרופא פותח את הכלוב שלך לבדוק מה שלום החיה שניהית.
הוא שואל אם הכול בסדר, את מבקשת מראה, וכוס מים פושרים.
תמיד אהבת מים פושרים, לא קרים מדי ולא חמים מדי."
|
יש לך בעל אוהב
אבל את אישה עגונה
ויום אחד כמו השפם של היטלר
גם את תצאי מהאופנה
|
מה יכול להפיל בן-אדם?
שברון לב?
אהבה כוזבת?
תסכול?
|
בסוג של גן חיות מרהיב כזה עוד לא היית
מכל הצבעים וכל המינים תוכל להתרשם
ומהדוקטור המכובד שאת התרופות רושם
רגע ההוא שם שבוכה, הוא נושם או לא נושם?
|
והייתי אוהב בך כשהגיע הליל
ופתאום איך אחדל לשוב אל סדינייך
ומגע איך אשמור ממך אהובת כל פחדיי
איך מצווה ואיסור יאזקו את ידיי?
|
ואולי זה בכלל לא קרה,
אולי.
וזה לא שיש עוד בררה,
עד מתי?
|
ואיך אוכל לעבוד ביראה ובפחד?
שכל כולי סימן שאלה,
שנפשי כולה רק תו ביצירה
שאין אני יודע דבר בהלכה
|
אל כל המלחמות.
אל קול המהומות
דם על הידיים
ואתה צמא לעוד
|
תינוק שאמר מילה ראשונה
וקשישה שבכתה את דימעתה האחרונה
ונער טיפש שכותב למגירה
אנשים הם טיפשים
|
ואהבנו לשחק בארגזים של חול
ידענו מה קורה אבל שכחנו מהכל
|
את חרדת הכתיבה
את חדוות הכתיבה
אני מקדיש לכתובה
|
תעשי את זה בשקט
תלטפי ותגעי
תעשי את זה ברגש
זה מוסיף אלמנט אלוהי
|
ספרנו אבידות
ספירת מלאי
של ריקנות
בלי רחמים עצמיים
|
שלושתם הפליגו לאיטם
צלילי הרדיו שאיתם
עוד להיט של גלגל"צ שופע באסים
בסמטאות העייפות אשר בשקט נשפכות
למערת המכפלה המנומנמת
|
הוא ידע לפרק מילים
להשתעשע בהם, לירוק אותם כמו כדורי אש קרים
להניף באוויר צלילים כואבים ולהנחית אל הקרקע דמעות חמות
|
במשפחות הכי טובות
האח נהיה חייל של מלחמה
כושל בשמירה על בית
עכשיו שומר על מדינה
|
הנודד כאדם נישא על רוח
נישא על כפיי המאמין
אשר נברא בצלמו
מי בצלם מי בצלם מי?
|
גם פרחים נובלים
דועכים בשקט
הפרפר נוסק כנפיו
ועף משם
|
דאני למה העיניים שלך כבויות
ומי סגר אותך שם
ותנסי לנשום ולנשוף
ולחייך ולשאוף
|
אני לובש את המסיכה שלך
היא מנשקת נייר לבן
הוא תמיד יעמוד מהצד ויביט בה
|
"לך, לך לארצך"
נשמע כמו אחלה דיל
רק בעיסקה האם כלול
הרעש של הטיל?
|
דת, גזע ומין
את מי זה באמת מעניין?
זה לא ששמים פה זין
על מוסר ועל יחס הוגן
|
כבר לא יודע אם יש סיבה להאמין
מה איתך לתפילות שווא לא נמאס לך להאזין
אולי לרגע תתפנה ולמישהו תענה
כולם מאמינים, מתפללים, ומייחלים
ואתה שם זין, יורק לי בפנים.
|
אתה שוב מסתכל עליה
היא יושבת על המרפסת
כותבת שירי מלחמה
מציירת ציורים שחורים אפורים
|
וכמו אל תוך מלכודת
הילד שלי רץ ישר
שירי אהבה ועצב שר
ילד שלי אתה מאושר?
|
ישר וחד סיטרי
עניתי חרישי
זה ההילוך החמישי
צריך להאט
|
את מזכירה לי איברים אינטימיים
שירותים כימיים
מגבונים לחים ללא אלכוהול
את כמו צייר בלי מכחול
|
ואם נמאס לך מאיזה גזע נחות
אז תיקח את הבובה ותקרע את החוט?
|
תקרה קעורה
אמירה כעורה
מלחמת שני עולמות
|
האיש שלנו היה איש חשוב
שלושה טלפונים, דור שלישי
אחד בכול כיס
ואחד בכיס האחורי
|
גם אני כיוונתי שעון מעורר
שיעיר אותי שיגמר
והנה הוא מצלצל חזק
ומעיר אותי, ובחוץ אבק
|
מסתכלת אליך באישונים רועדים
משכיבה אותך לישון
ואולי לתמיד
היא רוצה שתהיה שלה
|
זה שילד בן שמונה לא אמור להזריק הרואין
זה שילד לא צריך לאבד את כולם בתאונת דרכים
זה שאתה לא יודע במה לבחור והיא ידעה
ונרצחה
|
לכשאת מתכסה כמו בכל גרמי שמיים
ממטירה עליי טל ברוך, מרעיפה חושניות במבט צרוף עונג
צרוף געגועים
|
להבין שהנר שבער על השולחן במטבח
לא היה סתם ליופי
להפנים שמעכשיו אפשר להסתכל על תמונות
ולהגיד כמה שהיא היתה,
|
מרימים את היד שצריך
רובוטים שתוכננו בקפידה
קצבאות ילדים אלמנות וקשישים?
בטח לא אכפת למכונה
|
המלחמה שבתוכי לא תיגמר בזמן הקרוב
החיילים עדיין עם אש בעיניים
והנשקים טעונים מוכנים להרוג
והטנקים הורסים ודורסים ורומסים
|
זה קרב נואש, אתה שומע?
אז תפסיק עם זה ודי
שוב לא אחזור אני יודע.
תענה לי, עד מתי?
|
אטי יותר
בזרם נח
צף ומזוכך
כמו שט
|
זה הפחד
לעמוד מולך
וללחוש לך שאני..
זה הפחד
|
בראשית נבראתי, בצלם אדם
אנושיים היינו ואולי גם נישאר
לאחר מכן מתוך התוהו ובוהו
נולדת את, בין שמיים וארץ
|
מהלילה של אתמול
ואיך שלו נתנה הכול
ולמרות כל הצרחות
אפילו שהרגשת את הדמעות
|
לו יכולתי לשזור כל יופייך בחרוז
|
הילד רצה להקים היאחזות
על גבול מצרים
אז הוא ויתר על הקסדה על השיריון
אימץ בשתי ידיו את המגל ואת החרב
הוא נעלם עם השקיעה לעת ערב
|
מספרים שיש להם כזה נשק
ואם יהיה להם קצת חשק
אז איש אחד על הכפתור ילחץ
וגם אני בסוף אופצץ
|
למה ציפית אני כרית?
לישון עליי ולא לבצע מעשה
לשבת על הוריד כמו כיסא
לחפור בורות עמוק בחול
|
וזה לא עושה לי טוב
ובטח לא לך
אני זה אני
אתה זה אתה
|
הזיות של אמצע הלילה
החיוך הבלתי נשכח
וקריאת יזכור לאף אחד
קדיש לילד שקולל
|
ובהתייחסות לחומות של היפיפייה המכוערת
מתוך הא'-ב' ושירים של שלום
וגסות רוח
ואהבת התפוח
|
ואיך בשניה של חוסר תשומת לב
את שוקעת נופלת, 4 קומות של כאב
ואיך בתוך שניה ותוך מצמוץ
המשחק נמשך ואת בחוץ
|
מסייר בין סליחות
מצייר דמיונות
מטשטש את אשר חלמתי
|
ושהיא מתה בשקט
ושזה לא כאב
ושאלוהים נישק אותה
ומחל לה ברחמים
|
והבעיה בסיפור ששנינו עונים אחד לשני בשאלות
ואת התשובה שלי שלך שלנו
בשבילך אני עוד סימן שאלה גדול
|
לפעמים ערפלי הבמה מתפזרים
כמו אלף פצצות מרגמה בהפגנתיות שכזאת
כמו מיליון כדורים יפי עין ומראה אל תוך הלב
כמו שתיקה נחרצת משסעת לבבות וכליות
|
וליפול בסוף לתוך תהום
בלי אוויר לנשימה
פשוט לרוץ עד שאפול
בלי למה או מה?
|
כל מה שאני רוצה זה להיות יום בים
איתך
ללכת יד ביד
לשתוק
|
ולסקול באבנים זה בשגרה
ובתי כנסת של ערבית של שירה
וחלוק וגלימה משחירה
ושתיקה שהכול מסתירה
|
להעפיל את קסמים כערפל ישן
של זיכרונות מעומעמים מלאים בשאלות
סימנים של אהבה ושאריות של פוטנציאל
נשיקות שלא מומשו בתוך אגם של תשוקה לא ממומשת
|
בניגוד למה שחשבתם קמתי
ועל האדמה החרוכה
שהשארתם אותי למות עליה
צמח לו פרח עדין ויפה
|
האניות אומנם עגנו אך מאז החלידו
ובשנות קיום רבות הצלקות שלא הגלידו
על אבני רחמים דם ניתז, שירת רחם
האימפריות שנפלו ממענות להשתקם
כמו חנות המזכרות של ספר ההיסטוריה
מעליי תהיות ואבק
|
הפלתם אותם עליי כמו אבנים
עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת
מי היה מאמין
ילדה יפה שלי
מי היה מאמין?
|
את המחיר הייתי משלם
ובמזומן
מוסר תשליך נפש עייפה
שאין שופך עליה מים קרים
|
מארץ קרה ורחוקה
חצי מוצא
ונקודת מפנה
ושלוש שעות לשני כיוונים
|
ממתינה זה תו אחד
מטריד בדרך כלל
אך כה צלול ויפיפה
כי הוא מודיע על בואך
|
שמחנו שניצחנו ובכינו בהפסד
ביני לבינך יש קבר
וברקע ההספד
|
הוא אמר לך שהוא אוהב אותך
איך שהוא צחק לך בפרצוף
לא נמאס לך להאמין?
הוא לקח ממך את התמימות
|
ילדים שלנו לקחו
ועכשיו חייבים לשחרר
וגם אם נחליף שלטון
אף אחד לא ימצא לילד חבר
|
מציב את ידיי בזהירות על ההגה
מאיץ מחשבות בהילוך ראשוני
מתי לעצור מתי לעצור
האט, מתקרבים
|
והתופים הולמים חובטים מכים שקטים
ונרעדים חסרי תווים בראותו
החצוצרות בחצרות נעצרות מבוצרות
פיות מתכת נפערות הוא תכף פה
|
שהרי הזמן עובר
ואנו במקומנו נשארים
לעתים
אני חושב עלייך
|
וגם אם ברח לי צחוק,
וגם אם לא באתי
לחגוג את השיבעה הכואבת,
ולטעום טעם מוות מתוק,
|
נו הגיע הזמן
תקופה
בואי אני יודע שאת רוצה
את כל כך שקופה
|
ומה אם לא היית לוקחת סיכונים
היית יכולה לצחוק עכשיו ולחייך
ואולי לנשום?
|
ואת יודעת שכואב
והדמעות אותך רודפות
ואת בוכה גם בלילות
בין הסקס והמכות
|
ואם אהבנו אז למה במבוך?
ברצינות אני יכול לחשוב
על כמה מקומות מעט יותר מוצלחים
מעט פחות מלוכלכים
|
חלוקים חדים של נחל
פוצעים את רגליי
אז עדיף כבר לסבול
זה עדיף מלנפול
|
על מנת המשכל ועל דילמת הכפית או הכף
יתייסר מצפונו באותה שקיעה בדיוק
כשירח מנכר
|
עצם העובדה שעוד אחד נוסע,
להגן עליי
להגן עליו
להגן עלינו
|
שני ערים ולשתיהן נמל
האחד חול והשני קדושה
|
על כל אלה
האדם בריגושו נותר
ובבדידותו מתכסה
לעת ליל
|
ואם רק גם בקנה שלך היה פרח.
הייתי יכולה לפרוח כל יום מחדש
להסתכל לך בעיניים ולחייך
|
את מנסה להסתיר אותי
להחביא אותי בין כל מיני שטויות
לשכוח שאני קיים
משאירה אותי לבד
|
אדם רומנטי מתייסר
משתטה בצל אור נר דועך
מוכיח עצמו כמאושר, נאבק באמנות
ומגלה את שמולו ארוגה ומלכותית
|
מתעטפת את אט
מסתירה את הלב
ואני מחייך לך
על מצחך העטור עד כאב
|
את ידעת להריח ממני
שאריות של אבק שריפה
כשהיתי חוזר מהמטוח
מביא לך זר
שושנה ונוקר
|
עלית מן החולות של המדבר
שחרחורת ולא כי שזפתך חמת צינה
ירדת משמיים צחורה וענוגה
את ידך אבקש עיני שקד רושפת אש
|
ניצבת על שטחי הכינוס
מולדת עירומה
מול קהל של סוטים
מביטים
|
בורכת ילד,
עכשיו רק תלך למכור עצמך בשוק בשר
של רוקנרול וסמים ולעשות בלי אהבה
לך תמכור מה שיש למי שאין
|
גברת עם סלים שתמיד אני פה לעזור
ואדון עם כובע ועגלה ושישה ילדים מאחור
משחקים כדורגל בחדר מדרגות
"תמסור לי, תמסור לי" ישר צעקות
|
משהו בתוכי מת
בכל פעם שאת נולדת מחדש
כל חיוך שלך סוחט ממני דמע
כשאת נוטעת בעצמך אהבה וזורעת בי הרס
|
היינו נשואים כבני טיפש עשרה וקצת
עשינו ניסויים, ותמיד נשאר כמעט
ועכשיו היא מכריזה על עצמה כאלמנה
אני רואה שחור, מספידים אותי בעודי חי
|
ומה שישאר זה רק כמה רגעים
נשכחים ודוהים, מתרחקים
וכמו הרוח עד אקום ואלך
כל הסיפור הזה הוא לא בשבילך
|
קשה לך לא להיבהל
השיטה של גזר ומקל
להיות נאהבת זה ממסטל
|
מה שיש לך לספר
כבר סיפרת לי
זה לא מה שאתה חושב
כבר שמעתי
ועוד אני שיוצא הבוגד?
רק צחקתי.
|
הענווים רק ענבים בין כל הון האשכולות
הם בודדים ונבלעים בין מרימי המשקולות
זרעים קטנים ורסיסים של קודש בחולות
בשערים במגדלים שרים ומבכים קינות
|
את יודעת, אני עכשיו כותב לך את זה ונזכר בפנים שלך, בחיוך.
באופן שבו צחקת, עם הקריצה המתוקה הזאת.
עכשיו אני מבין כמה באמת אהבתי אותך.
הערצתי אותך.
|
אני מוכנה להשלים עם זה, למרות הכול
סיכוי של אחד לשלוש לילד עם פיגור שכלי
אני כל כך שפויה והוא יהיה מפגר
|
ואני? (שוב נכנס לשיגעון, פרץ שמחה שוטף אותו) כולם אוהבים
אותי,כולם!!! (מעבר קיצוני לכאב) חוץ ממך, הוא לא אוהב אותי,
אני? אני זה כמו החיילים בשחמט (מוציא חייל מאחד הכיסים ובוהה
בו) אתה תהרוג אותם בשביל שהחזקים ישארו, ככה זה? החזק שורד
לא? (בטון רציני) "דרו
|
לילות קסומים בגן האונס,
בקרים קרים בעכו, מה שלומי?
|
|
|
גיליתי היום למה
גברת פילפלת
הייתה כל הזמן
בכיס השמלה של
צופי הילדה (לא
סתם היא הייתה
מאושרת כל
הזמן)
אחד שראה פרק של
גברת פילפלת |
|
