|
גילה פלד נולדה ב1980
זה לא באמת השם שלה.
ממש לא.
עוד מעט לילה ושום צליל אנושי לא מופק כאן, אך אם עוצרים את
הנשימה לשניה ומקשיבים היטב, ניתן לשמוע מבעד לדממה יללות ערש
של חתולי קפיטריות מדושנים וקולות חרישיים של ניירות, גרגורים
רכים וחלושים.
|
בין גדמי וקליפות העצים היא מחפשת, מבטה מקפץ מחרך לסדק, צעדיה
זהירים והיא מנסה למצוא, היא בטוחה שיש כאן נימפות יער, במקום
כזה חייבות להיות, בטח שיש דבר כזה! כאן בטוח שיש.
|
כשהגענו לשם, לאחר שנפרדנו, רגע לפני שהדלת של המכונית נטרקה
משמאלי ובודדה אותי מהקולות של המושב אל תוך רעש לבן של נסיעה
הביתה, היה נדמה לי שאני שומעת אותו אומר בנחישות, ספק לי ספק
לעצמו: " אני אהפוך אותן למשהו טוב. למשהו טוב אני אהפוך
אותן".
|
היא גם מריחה משהו מוזר, ריח של עשן. לא עשן שמעיד על שריפה,
גם לא עשן כמו של הסיגריות טיים שאבא שלה מעשן, עשן אחר עם ריח
מתוק ודביק , ריח ייצרי, מגונה. תחושת מציצנות משתלטת עליה.
|
בדרכה לעבודה היה עליה לחצות גשר שנמתח מעל לכביש בינעירוני.
היא אהבה להסתכל על המכוניות הרבות שנסעו צפונה ודרומה מתחתיה
ועל הבניינים הגבוהים שסבבו אותה ולהרגיש לרגע קט שהיא עובדת
במטרופולין אמיתי ולא בתל אביב.
|
רוב הילדים והילדות שלמדו איתי ביסודי, גם אלה שהיה להם שם
פרטי שהיה רק שלהם, הפכו בזיכרוני לפרצופים מטושטשים עם קוקיות
או תספורות קצוצות שלבושים בחולצות ירוקות, מכנסיים קצרים
וסנדלים. אבל את אייל א' זכרתי.
|
למרות שהיה ניכר, כי עובדי המקום הקפידו לנקות את המכלאות
בקפידה, חשתי בדביקות דוחה של לכלוך טמוע ובלתי ניתן לסילוק.
מעוייני התייל הירוקים של הגדרות, כלי הפלסטיק המצהיבים המלאים
במים, הכריות הישנות שהונחו בין השטחים המגודרים- כולם היו
אפופים בטינופת שקופה.
|
לו רק הייתה מצליחה להשלים את משימתה... רובי זרקה את הנתחים
אל המים שכבר החלו להיהפך לאדים ומשכה באפה בייאוש. היא לא
ידעה לומר לעצמה אם נכשלה במשימה האחרונה שהועידה לה סבתה, היא
פשוט לא הספיקה, פשוט לא הספיקה.
|
היבחר להפציר בה כילד המתחנן למנת קינוח שניה? ("בבקשה...
תזרמי איתי"), או שמא מדובר ביריית פתיחה לנבירת אקספרס של
פסיכולוגיה בגרוש? ("אז תגידי, למה בעצם כל כך קשה לך
לזרום"?).
|
קרטיב אמור להיות ממתק. מנטה זה טעם של מסטיק שמוריד את רמת
החומציות בפה, של סוכריות ששכנים זקנים מציעים לך, של משחת
שיניים, לא של ממתק.
|
הקרום מתפקע
סמיך מתפרץ אל מוצק,
מתעתע בעצלותו הזאת, שהופכת לשטף.
|
"...זה בשר מאוד בהיר, הגבר גודל במיוחד בסביבה עירונית הרחק
מהשמש, ולא השתמש בשריריו לשום מטרה מלבד תקתוק, זיפזופ
ועינוג עצמי. הייתי ממליץ על צלייה איטית בקדירה עם גזרים
ובצלים"
|
|
|
"אתה ערומקו?"
"לא, אבל אבא
שלי כן"
טרמפיסטית גנבה
את הרעיון
ממישהו
בטרמפיאדה שטען
שזה מבוסס על
סיפור אמיתי |
|
