|
הוא לובש כובע שחור ומשקפי שמש כהות.
הוא איננו מגולח. הוא עומד ואוחז במעקה התמיכה של האוטובוס.
השעה 8 בבוקר והוא נראה די מנומנם. הוא בוהה בחלון ומסתכל
באדישות בשעונו אך הוא לא נראה ממהר.
|
כולם כאן כמו כולם..אף אחד לא יחיד ולא מיוחד.
..אני עוברת במסדרון ארוך כשלצידי עומדים באיתנם קירות בטון
חלקים
בלי נקודה בלי פס בלי חספוס...
|
האור בחוץ חושף הכל משאיר אותה עירומה מול כולם...
|
אני לא מיועדת להיות פה אני לא שייכת.
אני לא יודעת איך להגדיר את החיים שלי ולהסביר לעצמי מדוע אני
פה.
קשה לי עם העובדה שאני לא יכולה לענות לשאלות של עצמי - והדבר
אף עוד יותר קשה כאשר אתה יודע שאף אחד לא יכול לענות על
השאלות הללו מלבד עצמך.
|
אך בסוף אני מרפה. תשושה מלנסות למלא אותך.
אני מרפה - אור ואהבה לך אהובי.
אתה אדם חופשי
|
הוא, מעדיף לראות דרך הראש, כי שם, אין אמת - רק האמת שלו שבה
הוא מרגיש בטוח אבל היא שיקרית ולא נכונה. ואני שומעת שומעת
טוב...
|
איתו הרגשתי ממש מורדת
להיות צ'ה גווארה אני גודלת...
|
תודה רבה לך יקירתי, חברתי, הנפש השניה שלי
|
"תראו את הכוסית הזאת שעוברת שם. השיער שלה צבוע בלונד,
הרגליים שלה דקות, והבטן, הו, איזו בטן מושלמת. היא בטח לומדת
באוניברסיטה גרועה. התקבלה בחסד. אני לעומת זאת לומדת בבית ספר
ממש על רמה. אם היא בכלל לומדת."
|
הכל ריק ואין כלום... אני מרגישה שהמציאות שאני חייה בה מדכאת
אותי
|
|
|
אתה חי?
יגאל עמיר מדבר
לעצמו. |
|
