|
ב 24 ביוני 2005 אני אהיה בת 30 - וואלה מסתבר שאני
עוד לא עשירה ומפורסמת.
טוב נו, לפחות אני מתקרבת לאושר - גם טוב ,לא?
:- )
השמחה ליוותה אותה עד ליום בו נוצר כתם עצום אשר מחק מפניה
המחוטבות את חיוך השנהב, פנצ'ר לא צפוי שלא ניתן למרק באף דרך,
מציאות שחורה ותו לא.
|
כשם ששנות האור הגיעו לסיומן כך גם ימות החושך נפסקו בין רגע.
הייתה זו דקה ארוכה שנמשכה כמו נצח, דקת פלא מרגע השחרור
המפתיע מתוך הכלא החשוך ועד לחזרה המפתיעה לא פחות לתוכו.
|
לימונים, מלח, טקילה ועוד טקילה נעלמו לתוך מערכת העיכול של
השניים ואני ישבתי בשקט על הספה, צופה כיצד הם לאט לאט מתרחקים
מהמציאות.
|
פתאום לא כל כך בא לי לשמוח
אין בי חשק לקפץ בשלוליות
|
סחור סחור סביב פינות נסתרות
לתוך החושך-האפלה
|
צבע הלילה אינו כצבע שמלתי
|
ואם אמות דקה לפני
בעודם ניצבים על פתח הבית
לבושים בגדי חג
מחכים בחיוך שאפתח
|
היו ימים בהם בכינו יחד
והליטוף שבא אחרי מילא את עולמנו
היו זמנים בהם שתקנו יחד
רק נשיקות וחיבוקים אישרו את קיומנו
|
כמו יונת השלום עם ענף עץ הזית
מנסה לבדוק האם שככה הסערה
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
צבא זה דבר
מיותר!, באמת,
בשביל מה?
פשוט נגיד
לערבים שאנחנו
ניצוליי שואה
וזה יעבוד!
במקום גדר טובה,
נבנה מסכיי
קולנוע ענקיים,
כמו בדרייב-אין,
ונקרין עליהם כל
היום עמוד האש,
שואה של קלוד
לנצמן, אם הם
יעשו בעיות נביא
להם ספישל
שינדלר, כולל
ראיון עם
אישתו!
סרן בנימין
גלעד, מנסה
טקטיקה אחרת! |
|
