|
פעם היו פה ענקים.
כשאני אומר פה, אני לא מתכוון למקום שבו אני נמצא,
או למקום שבו אתם נמצאים, ואני גם לא מתכוון למרחב
הווירטואלי הספציפי הזה.
כשאני אומר ענקים, אני לא מתכוון בהכרח לאנשים עם
שיעור קומה יוצא דופן, או מימדים רוחניים יוצאים מן
הכלל.
באמת שאני לא.
ובכל זאת, פעם היו פה ענקים.
אני יודע, כי אני רואה את טביעות הרגליים שלהם,
ואני רואה שאני פשוט לא יכול למלא אותן.
המחשבה הזאת מטרידה אותי.
פעם היו פה ענקים.
איפה הם היום?
לאן הם הלכו?
כדאי לי ללכת אחריהם? בעקבותיהם?
אני לא יודע.
כל מה שאני יודע, זה שפעם היו פה ענקים.
ושאני, אני לא ענק.
20/01/2008
להיכנס למטבח. לפתוח את המקרר. לנסות לחשוב מה תהיה ארוחת
הבוקר של היום. להתפשר על קופסה של גבינה לבנה. לחשוב על האמרה
"ארוחת בוקר היא ארוחה הכי חשובה ביום". לוותר על הגבינה לבנה.
לקחת שני מילקי.
|
כל הפחדים, כל המחשבות שבמשך כמעט חמש שעות הוא הדחיק מראשו
לחלוטין, הכל עכשיו עטף אותו באחיזה שחנקה אותו ואיימה לא
לשחרר לעולם. העיניים שלו היטשטשו והוא לא הצליח לנשום. הלב
שלו נלחץ בתוך כלוב החזה שלו והרגיש כמו בלון על סף פיצוץ.
|
קצפת של מילקי זה נורא טעים. זה המאכל האהוב עלי.
מה המאכל האהוב עליך?
אה, אופס איזה שאלה טיפשית. אתה חי-זר, אתה אוהב מוח.
אני אוהב קצפת של מילקי. אבל אני לא אוהב את השוקולד. זה מקלקל
את הכל.
|
... אני תמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה. שאני לא אשאר עם
מישהו שבוגד בי. ועכשיו, מה יש לי? כלב וזנזונת. ואני עדיין לא
הצלחתי להביא את עצמי לעזוב אותו. שילבתי את כל החיים שלי
בחיים שלו. איך אני אמורה עכשיו פשוט להתנתק? אני לא תכנית
מדינית, אני בנאדם.
|
אתה לא בסדר.
מה לא בסדר?
אתה.
למה?
כי אתה הזוי.
מה זאת אומרת הזוי?.
הזוי.
אבל למה אתה מתכוון?
|
"את לא יודעת לקבל ביקורת!"
לא שזה באמת משנה אם אני אומר לך את זה או לא כי הרי בכל מקרה
לא תהיי מסוגלת לקבל את זה.
את יודעת - "ביקורת" וכל זה...
|
במשפחה שלי יש מחלה גנטית. למען האמת במשפחה שלי יש כמה מחלות
גנטיות, אבל אחת, אחת היא עד כמה שאני יודע ייחודית למשפחה
שלי.
|
היא ישבה על המיטה בחדר המלון המסריח והמעופש שלה. זה היה מלון
קטן וזול, וככה בדיוק הוא נראה. היא שילמה את כל מה שנשאר
מהכסף שלה על החדר הזה, ועל שני תפוחים שישבו על המיטה לידה.
היא הייתה עייפה, ורעבה, ומלוכלכת, וכל הגוף שלה כאב.
|
כשאלוהים נגלה אלייך אין שאלה. אתה יודע. מרגישים את זה בטחול.
עכשיו אתם בטח בטוחים שחסר לי איזה בורג או שמונה אבל תשאלו כל
רב גדול והוא יגיד לכם - מחשבות חושבים בראש, רגשות מרגישים
בלב ואמונה מאמינים בטחול, ותסמכו עליי, אין רגע בחיים שבו
מאמינים יותר מברגע
|
היא לא רצתה ללכת לישון. כבר שלושה ימים שהיא מחכה לטלפון
שיצלצל. כבר שלושה ימים שהיא אוכלת אצבעות ושותה עצבים. כבר
שלושה ימים...
|
We shall meet again
In the place where there is no darkness
Life begins to end
Where the sun never sets
Where the sound of your voice is drowned in your head
Where the beatings of your heart are reminders that you're
already dead
|
"הבל הבלים הכל הבל"
ילדים קטנים נקראים לדגל
אמהות שבורות בוכות באבל
אבות מובטלים מחטטים בזבל
"הבל הבלים הכל הבל"
|
קשה לי לדבר,
ובמיוחד עכשיו,
כשאת ישנה,
ומפנה לי את הגב.
|
ובלילה בלילה, כשהדלת חורקת,
הגוף מצטמרר והזיעה מחבקת,
הירח נחבא והרוח שותקת,
נורא קר שם.
במקום אליו הגיבורים הולכים כדי למות בשקט.
|
חצי הכוס המלאה,
מחייכת מהבר.
תשתחרר גבר.
|
את מלאה במילים,
עד שאין לי מקום.
חשבתי לשם שינוי,
להתמקם מראש.
|
את לא פה,
אני לא שם.
עצוב, היות לבדו,
האדם.
|
אנשים מסתתרים תחת אורות ניאון,
משקאות חמים מפשירים את הקיפאון,
והעץ בעדינות מתפשט מעליו,
כשנגמרים ימי הקיץ ומתחילים לילות הסתיו.
|
וכבר מזמן אני יודעת, שאתה לא מי שאני צריכה.
וכבר מזמן אני יודעת, שהתמקדתי בכריכה.
כי התוכן שלך עלוב והשפה שלך דלה,
אין אצלך עומק וזה עושה לי בחילה.
|
ביום השביעי ברא את השביתה,
האחרונה והגדולה מבין יצירי כפיו.
|
המים צבועים בכתום מלטף,
שנמתח מהאופק לחוף.
אני לא רוצה ללכת,
אבל אני רוצה לשים לזה סוף.
זה היה יכול להיות מושלם.
|
המנגינה הזאת שמורכבת מפעימות הלב שלנו מהדם הזורם והגועש
בעורקים שלנו שפתאום נדמה שהוא חם בהרבה, כמעט על סף רתיחה.
צלילים.
|
זה הופך אותך לקשה כמו אבן, השיגרה הזאת. למעלה, למטה, למעלה,
למטה. זה מנוון אותך.
|
אל הארכיון האישי (115 יצירות מאורכבות)
|
|
ניסיתם פעם
מילקי בקשית?
הנח בצל |
|
