|
הקומקום שעל השיש רתח בתוך המציאות שבמטבח למחרת בבוקר. מיטתו
של מאיר הייתה ספוגת כאב והוא קם ממנה ללכת. על השולחן היה
מכתב שכתב לשירי לילה קודם. השורות חיכו לממשיכן וכך כתב:
|
וכל הזמן עיני העששית שלך
מרצדים ביני לבין הלב
שכחתי את החושך ובאתי אליך צמא כוכבים
|
ארבעים ג'יגה בייט של אהבה
|
אני עוד לא סלחתי
והבוקר החדש נוגע בי דרך חלונות צרים
לא יכולתי לסלקו מעלי
עם כל כאבי האתמולים
|
אלף שעונים מתקתקים מסביבנו
ומהומת דמים לאן שלא נביט
אבל בצעדים זהירים כשהתקרבתי אליך
תחושת נרדפות התרחקה
|
חצות. האור דולק מעל מיטתי
מעיר בי את כל הצללים
ברחתי אליה
יש בני אדם חשבתי מעבר
לצללים
|
אתה עושה כל כך הרבה כדי להשתנות
אבל מה אתה עושה בשביל מי שאתה?
|
אולי הייתי חסום
אולי הלכתי נגד הטבע
כמו נהר ברוורס
|
מה עושה לך ההצגה?
מה עושים לך חייך?
האם אתה נוטה לעיתים קרובות למדיי להתבלבל בין שניהם?
|
יש רגעים גדולים
בהם הבטן מתפוצצת
מכאב מאהבה או מהצורך בה
יש רגעים קטנים
אני צוחק, אני בוכה בשקט
והרוח מהים
כל דעתי, כל רצוני אליה נושבים
לקחת ענן בידיים
לעוף אל גן העדן היחידי שבשבילו לא צריך למות.
זה גן העדן הנשכח, הנעלב, של הפרטים הקטנים
|
אתמול בלילה הייתי מוכן
לעזוב את הכל וללכת
אך זה לא משנה
כי בכל מקום יש
כמו תמיד גיהינום בגן עדן
|
פשוט תאמר הנה אני
ואל תחכה בשקט לנס
|
חבל שלאהבה צליל דביק
אולי כי אנחנו כבר מפחדים לאהוב
אולי כי שכחנו את האמת
|
הביטו בי ישר בגובה העיניים
אני יושב נמוך, אבל רואה רחוק
והתקווה לא רחוקה כמו שמיים
אז רק לגעת בחיים
לנשום עמוק
|
|
|
דוג לי, דוג לך,
דוג לי, דוג
לך...
מובטל שמתחלק עם
כלבו בארוחות. |
|
