|
"את לא תתני לי שקט וכלום לא יעזור
ונחכה לטוב שלא יחזור
והעט יהיה לי נשק וכלום אני לא מסתיר
ומקסימום אכתוב עלייך שיר"
(נתן גושן)
אני יושב מול המחשב, במעמקי נפשי נולד רצון לכתוב, כבר הרבה
זמן הייתי כבוי, לא עניין אותי לשפוך מילים, ליצור עולמות. אך
לפתע, הכפתור נלחץ, אין לי מושג מהו הדבר אשר גרם לכך, אך
התוצאה היא ששוב אחרי ימים ארוכים אני מוצא את עצמי מקליד
שורות אלו
|
אין לי מושג מתי התחלתי להתחבא מאחורי דלתות נעולות ברגעים של
עצבנות או עצב, אני רק יודע שפתאום מצאתי את עצמי יותר ויותר
מתחבא בתוך החדר. אני גם לא יודע מתי התחלתי לכתוב כשעצוב לי
|
את יודעת, אני אחד הרווקים הנחשקים בעיר" אמר לה, "אומנם אני
בהליכי גירושים, וגר יחד עם בת דודה שלי, וכן, כמובן, אני חייב
ללכת לשיננית אחרי שנה שלא ביקרתי אצלה, ואני גם מעשן לא מעט,
אבל בכל זאת, אני מציאה לא קטנה".
|
אחרי שבוע אני אספר לה שידעתי שלא נפגשנו, ששאלתי רק בשביל שלא
תבהל, אולי היא אפילו תחשוב שאני משוגע, אבל בפעם הראשונה
שנעצום את העיניים ביחד היא כבר תבין הכל.
|
זה לא כיף לישון מכורבל, לתאם נשימות, לנסות לזוז כמה שפחות
ועוד עם מישהי שכבר לא מושכת אותך כי כבר פרקת את היצר, הדבר
היחיד שגרר אותך להתחיל עם הבחורה, וזה בכלל לא משנה איך היא
נראת. את שלך קיבלת והגיע הזמן לרדת מהבמה.
|
ישבנו במרפסת ושתינו קפה, מביטים באנשים עוברים ומכוניות
נוסעות. בשמונה שרון הגיע, ואני דאגתי שאין לנו הרבה זמן, כי
בטח היא תחזור לירושלים באוטובוס של שתים עשרה.
|
ומבטך
זכור לי שלא היה נפלא ממנו
מעולם
על אף שאיני מצליח שוב לראותו
|
את אתמול בלילה
אספתי לתוך בקבוק
|
זרועות ירכיים וראש,
קול תנועה ורוך,
לא מיטה קרה,
בדידות פעם אחרונה.
|
טיפות על חלון
בין היום לאתמול
דלת נטרקת בקול
של בין מציאות לחלום
|
חיפשתי בשבילך מילים
ולא ידעתי למצוא
רק שקיעה בעיניי
וים כחול שקט
|
הייתי
מפשיט ומלביש אותך
על המיטה
הקרה
של שנינו
|
גשם על המדרכה
רוח קרירה כשהדלת נפתחת
והנה היא
הולכת לדרכה
|
בין כסיל לכסות
האומנם נוצרת מהות
|
מילים
שחותכות את בשרי
נכתבו בכל מקום
שבו
היינו יחדיו
|
בתור לרכבת
עינייך ברקו
לעברי
|
ובינות לשמלות ולחולצות
איבוד אהבה
בדרך לא דרך
של חטאים מרובים
|
המכתבים ביד רועדת
אותה את זוכרת
גם אז, אל מול חומה
במקום שונה, בתקופה אחרת
|
אצלי בחלון
ציור מתחלף
מידי יום
ועכשיו
אני מביט
בגב של אישה
|
אני לא מסוגל לכתוב ביום, כשהעיר ערה וגלגלי המכוניות מסתובבים
ללא הפסקה, ושורות הבניינים שוקעות כמו עוגן תחת השמש היוקדת.
אני ממתין ללילה שיעטוף אותי, יכסה את תודעתי, וישחרר את כל
אשר כלוא בי.
|
אז הנה אני נוטש את המקלדת, נזרם לתוך המוזיקה שמתנגנת ברקע,
שותה עוד כוסית, בסוף גם אני ארדם.
|
ישבנו בגן הוורדים, את ואני, שתינו יין ושכבנו מחובקים על
שמיכה. לידנו בריכה, מעלינו שמיים כהים וכוכבים דלוקים.
|
הנה אני מוצא מילים, אות אחרי אות, סוף סוף אני מצליח להוציא
משהו מעצמי, בודד ומאושר, העולם נפתח לפני, התקוה חוזרת לנשוב
באפי, אני שוב אמיתי.
|
וגם כאן חילופי העונות משפיעים, אני פותח את כל החלונות בסלון
הבית, שאינו באמת בית, ונותן לרוח ספטמבר הקרה לנשוב בכל
הדירה. הנה כמעט עבר לו עוד קיץ, נלחם להשאר בדמדומיו, כשם
שאני נלחם, ואני שואל את עצמי, מדוע בינינו אהבה תמיד הייתה
מלחמה.
|
שני קולות כל כך שונים בשני סיפורים זהים. האחד ציני, בוחר
לעצמו דמות דכאונית, השני של נערה שרוצה שכולם יאהבו אותה.
בסוף, בשורה התחתונה, כל אחד רוצה שיחזרו אחריו וכל אחד מאמץ
עבור מטרה זו דמות אחרת.
|
או שזו את, אבל את רק אטומים, את לא מספרים, או שכן. מספר
מקועקע על היד, לא, על התחת, את פרה, עכשיו אני נזכר. סבתא עם
היד, את עם התחת, ואני עם המספר האישי, מתחת לאדמה, בחול,
קבור.
|
מן הרגשה סתמית שמציקה בפנים. אולי דכאון. ריקנות תהומית
משתלטת, דוחקת הצידה את כל הרגשות, צועקת בעוצמה. רק אני שומע.
החדר חשוך, אור נכנס מהרחוב. עלים נושרים עפים ברוח חרישית.
מוסיקה עצובה בוקעת ממקלט הרדיו השחור. השיר שלנו מתנגן.
|
דווקא היא שיודעת רגש נועלת אותו עמוק, בטח אי שם בתוך תיבת
התכשיטים במקום אלה שנעלמו. ואני מבקש לראות את מילותיה, תמיד
בלשון עבר, מוכיחה שאכן ידעה אהבה, מבקשת ממני, בלי מילים,
לחזר, להראות בטחון, למצוא את האהבה חזרה בשבילה. היא מבקשת
יציבות, ותולה אותי באו
|
אני עדיין מצפה למצוא בחורה בשמלה סגולה, שלובשת אותה עבור
אחר, עבור כולם, ולא בשבילי. הרחובות נדמו, הציפורים נדדו,
הילדים ברחו. כמעט שכחתי שהיינו, ואני מדמה את פגישתי איתך,
ביום אחד מהבאים, איך היא תהיה, כמו פגישה של זוג שעשה פעם
אהבה, או כמו פגישה של שני
|
הדרך הארוכה מזרחה, פיתולי הכביש הצר בירידה מול נהמות הרכבים
העולים, שגלגליהם סוחבי המתכת הכבדה כמעט ונוגעות ברגליי
החשופות, הדרך הזאת שרצוני תאב בה, ואף פעם לא אהבתי לנסוע.
|
צועק וצועק וצועק, את אהובתי, נשברת בדממה.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
בנות, תמצצו. זה
מאד rewarding. |
|
