|
מתענגת בקור הסלעי, ותועע בצללים לכיוון המטבח.
בוהה בפיתוליי גופי בעיניי הנראו מתבוללות בין אפור חיוור
לאפל.
מכינה ביצת עין מקושקשת, כי הרי מי אני להתיימר להיות שפית
דגולה?
|
יד נאחזת, רגל כבולה, גוף חסר אונים נפתח לרווחה.
בקבוק זכוכית שבור, מקל, ברזל, פסל אפריקאי מגולף בדיוק
לצורה...
|
ומציירת שמש: חולנית יוקדת, צוחקת ושורפת.
מציירת שמיים תכולים: אין סופיים, מרוחקים, לא ידועים.
מציירת בית ירוק: רך, מטונף וחסר טעם בציור.
ובבית. מציירת דלת אדומה כמו שאמרו לי...
הצבע נוטף על הקיר הלבן...
מדמה עצמו לידוע מכל...
|
שמי: ליידי אוף וונג'ין.
נולדתי לפני 22 שנה, בטירת פריקוט.
חיי היו למשגה של אמי, שכן נולדתי וגדלתי כממזרה.
|
האם שוב לבוא לקראתך?
בידיעה שלא אוכל להציל אותך מעצמך.
|
השוט מוצלף לטרף, עורך נקרע וחיוורותו מאדימה, צללית הכאב
שקועה עמוק באדמה, מיניות נשפכת בגוון אדום, תשוקה נחשפת
כפקודה ממרום, אין כל חשיבות לעירום.
|
במטר צללים מושקעים לנגד הקיר.
|
במילים ועיניים ראיתי את מה שאני לא יכולה לראות במראה.
בשתיקה אמרתי את כל מה שאי אפשר להגיד. אי אפשר.
והקירות צוחקים, עלי או איתי?
|
על כף ידי מונח קוץ שאינו מוכן להכנע לזוב דם.
ומלא דחף, שואף להכנס אל מתחת עורי כפיי,
ורק לאחר מספר שעות, מתעייף הוא ונרדם.
|
|
זה לא סלוגן,
אני חוזר זה לא
סלוגן, אני תקוע
במוזיאון המדע
בחיפה, נכנס
עשן, מישהו חייב
לראות את זה,
בבקשה
עזרה!!!,
עכשיו חמש בערב
יום שני מאי 98
אני ממתין.
ארד עזמוביץ. |
|