|
מתענגת בקור הסלעי, ותועע בצללים לכיוון המטבח.
בוהה בפיתוליי גופי בעיניי הנראו מתבוללות בין אפור חיוור
לאפל.
מכינה ביצת עין מקושקשת, כי הרי מי אני להתיימר להיות שפית
דגולה?
|
יד נאחזת, רגל כבולה, גוף חסר אונים נפתח לרווחה.
בקבוק זכוכית שבור, מקל, ברזל, פסל אפריקאי מגולף בדיוק
לצורה...
|
ומציירת שמש: חולנית יוקדת, צוחקת ושורפת.
מציירת שמיים תכולים: אין סופיים, מרוחקים, לא ידועים.
מציירת בית ירוק: רך, מטונף וחסר טעם בציור.
ובבית. מציירת דלת אדומה כמו שאמרו לי...
הצבע נוטף על הקיר הלבן...
מדמה עצמו לידוע מכל...
|
שמי: ליידי אוף וונג'ין.
נולדתי לפני 22 שנה, בטירת פריקוט.
חיי היו למשגה של אמי, שכן נולדתי וגדלתי כממזרה.
|
האם שוב לבוא לקראתך?
בידיעה שלא אוכל להציל אותך מעצמך.
|
השוט מוצלף לטרף, עורך נקרע וחיוורותו מאדימה, צללית הכאב
שקועה עמוק באדמה, מיניות נשפכת בגוון אדום, תשוקה נחשפת
כפקודה ממרום, אין כל חשיבות לעירום.
|
במטר צללים מושקעים לנגד הקיר.
|
במילים ועיניים ראיתי את מה שאני לא יכולה לראות במראה.
בשתיקה אמרתי את כל מה שאי אפשר להגיד. אי אפשר.
והקירות צוחקים, עלי או איתי?
|
על כף ידי מונח קוץ שאינו מוכן להכנע לזוב דם.
ומלא דחף, שואף להכנס אל מתחת עורי כפיי,
ורק לאחר מספר שעות, מתעייף הוא ונרדם.
|
|
|
כשתתפוס את
הבועז הזה, תגיד
לו שהוא מכניס
גם עמוד
באיטלקית, אם
הוא רוצה לשמור
את הראש שלו
מחובר לכתפיים.
אחרי זה תמצא לי
מישהו שכותב
שירים באיטלקית,
תביא אותו לפה
ותנעל אותו
בחדר.
לא שלי, קאצו!
זה עם המחשב.
המפיונר
הקומפולסיבי
חושב קדימה |
|