|
 
אני ואני ואני ואני ואני
ההורים שלי התנגדו לזה שבחורה בת עשרים וארבע תישן אצלי, אז
שכרנו חדר קטן ברחוב אילת. רותי ניסתה להיות משוררת ושלחה את
השירים שלה לכל מיני כתבי עת
|
יש לך סיגריה? ווינסטון. שב. אני מתיישב. הכיכר מתמלאת באנשים
ובאפר הסיגריות שלנו. היא לא מדברת, רק מביטה. על האנשים, על
הבמה ומדי פעם עליי. יפה. מהסוג שאתה יכול להתאהב בהן תוך רגע.
יושבת שלווה בין כל ההמון.
|
באביב
חוזרים אלינו הציפורים
כל ערב אני מפזר במרפסת
פירורים של אהבתי
|
ההווה הלירי מתפוגג ברגעי אושר
שפתיים מנשקות אינן לוחשות שירה
|
שירים שלא הספקתי לרשום
נערות שאת שפתותיהן לא נישקתי
קופצים כל לילה מחלוני
כמו גשם של מטאורים
|
כל היקום הזה בנוי בצורה כה מופלאה
אמר לי פעם איש עם סיגריה
בטרם נסחף על ידי רוחות הזמן
משאיר אחריו שביל אפר דמיוני
|
לפני עלות השחר אני תמיד חוזר
אל מלים שכבר נכתבו בלילות חנוקים
|
האושר חודר אל נשמתי
כמו אוושת הסתיו
דרך תריסים מוגפים
בליל קיץ אחרון
|
שירה נכתבת ברחובות
המלים נפרסות על חבלי הכביסה
מדלגות על מדרכות עייפות
|
הקיץ מתפרץ מתוכי
כגיטרה זועמת
כלחישה חרישית
בלילות חנוקים
|
שירים נכתבים
כשעייפו האגרופים להכות בקיר
את זעם האהבות
|
בסוף כל יום
אני משלח מרציפי נפשי
עשרות רכבות ריקות
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
יום אחד הלכתי
ברחוב וחירבנה
עליי ציפור. אז
ציוותי על
המרגלים שלנו
לגלות מי שלח את
הציפור. אחד
מהמרגלים שלי
אמר לי שהוא ראה
את הציפור הולכת
אל עבר ארץ
יהודה. אז אמרתי
"ח'ברה, זזים!"
שלמנאסר מסביר
את הרציונל
מאחורי ההתקפה. |
|
