|
החיפוש והיצירה אינם פוסקים, הם זרם בתוך חיי.
אבא קנה מצלמה חדשה ואת הישנה שלו נתן לי הייתי אז אולי בת 9.
המצלמה הייתה צבע שחור אפור והיה לה נרתיק מעור חום שכבר
התפרק. אי אפשר היה לצלם בה יותר אבל אפשר היה להסתכל דרך
העינית כשהצמצם פתוח וסגור ללחוץ על הכפתור, לשמוע את הקליק
ולדמיין את התמונה.
|
הרעד בגופי גובר
הבחילה קשה מנשוא
|
הפרפרים במחשבותיי
עפים שם דרך קבע
|
היא סיפרה לי בשקט
על חושניות ריקה
|
כשאבוא אל בית האלוהים
ישאלוני, "מה בידיך לתת לפניו?"
"אין בידי פרט לשיר" אשיב,
"בזה די" יענה המלאך.
|
כשאבוא אל בית האלוהים
ישאלוני, מה בידיך לתת לפניו?
|
אנשים תמימים על חוף הים
יעיפו עפיפונים על המרחב שלך.
|
אני יודעת לנשום
אבל לא היום
מחליקה על פני הכביש
כמו ציפור פצועה
|
ואיך אפשר להאמין לזה
שאת יציר דמיוני
|
בנסיעות תמיד התיאבון נפתח
כאילו רוצה לבלוע את המרחק
|
הם מתענינים בחדשות
ובמוסיקה מזרחית
בעל כורחם.
|
האישה שלצידי משתקפת בחלון
אני לא
|
אני לא שולחת לך עכשיו:
חלקי תמונה שקילפתי,
פרוזן יוגורט בתחנה המרכזית
במקום ורד,
|
הנה אני שטה בתוך המים שלך
נוזלת לאיטי בין כל המפרצים והלאגונות
|
אות קבוע בין מבטי
והוא גורלי המונחה.
בין אש להבות
|
יש יום אחד
שבו החלומות מקבלים קפה
|
גידול צמחים, פה בדירה, בארון - מנורה, חשמל, לא דרך הדלת.
חור בארון, לא חור, פה בדירה, לא צמח.
צמח לא בדירה, עצוב הצמח.
בדירה, צמח, בארון, לא דרך הדלת, חור.
|
כל כך הרבה דברים בבת אחת
זיכרונות של איפור שנוזלים על הפנים
|
הגעתי נקודת אל חזור
ומצאתי בפנים קופסה
|
פעימות ליבי
דופקות על
המדרכות הרטובות.
|
הוא נוגע לא נוגע כמעט מתעופף. החוטים הלבנים תופרים אותו
לרצפה. הוא אינו יכול להתרומם.
|
אני פקוקה מכול הכיוונים
פרט לצוהר קטן בתיבה
|
כל כך קשה לראות
בתוך הקליפה הטובה
וכל כך קשה לנשום
בתוך הקליפה הטובה
|
אני בתוך מקום המחבוא הזה
בתוך תנומה בתוך תנומה
וכאן חריקות של נדנדה
מונוטוניות
|
מחברת וספר
חימום חשמלי
מה שיש פה
אינו רק ביני לביני
|
עכשיו המילים פשוטות
חוטים דקים של משי וחשמל
מחברים בינינו.
|
צעד פה וצעד שם
לפעמים כושלת
אבל את הריקוד היא מכירה
כמו כוס יין מורעלת.
|
אמרת שלא אוכל לגעת בך יותר, גם קודם לא יכולתי לגעת.
עכשיו בא לי לחבק את הכאב שלך אבל אני נוזלת בתוך הדמעות שלך.
|
המבט שלך עצוב, הכסות שלך לבנה
|
כמו אלף פינגווינים
קטנים שצורחים
בי אהבתיה
|
כעס עמום
בתוך אוטובוס
נמל תעופה מעורער
בבוקר הכול חסום פה
בלילה יש מעבר.
|
כפתור אלקטרוני - לו זה בהיר.
|
טעמו המריר של החופש
יישאר זיכרון צרוב
|
הסתכלת עלי
מבעד לזכוכית
וחייכת,
שתינו השתעלנו
|
חלקים שבורים
רסיסים של תנועה
זה מצחיק בעצם
כשחושבים על זה
|
כשאני עוצמת עיניים
אני רואה רק אגמים ורודים
|
1. מחנה צבאי - צינור ארוך וצר, חדשות, סירחון של פיח. לחץ.
2. מתל אביב לאטלנטה בטיסה ישירה - כביש ורוח. דואליות.
3. נופים פתוחים - קפיצות בדרך, עצים כבישים וחול. הרהור.
|
יש לי נזילה מברזי העיניים,
עוד ירח עייף ומיוזע
משתרך לאורך פקקי התנועה.
|
אני מסובבת את העט שלוש פעמים
|
ואני רק רציתי להרגיש בבית
באבדון שלך.
|
תביאו לי את עוגת הלוויתן שלי
זה לא מה שזה
אני שוב משחקת ים יבשה
|
רוצה רק לדעת, מתוך סקרנות
איך אנחנו חיים.
|
קדחת נסיעות
רק לעוף כמו ציפור
מעל קוצים ורוח,
|
רציתי ארבע אחיזות נגיעה,
רציתי קרוב,
זה רחק
|
האוזניים סתומות והעינים מלאות במים
אני מצטופפת לי בפינת המטבח
|
המרחק מקבל רשות להתקרב
להיבלע בתוך
|
עוד בית קפה
ועוד מילה
ועוד עפעף צונח
|
"שירה - אבל מה זאת בעצם שירה"
רק ידיים שרוטות ודמעות עצורות,
|
אני מתקנת את השמלה
דורכת על השיער.
|
השעה בלי שעון
היא לט שעה,
הזמן נספר
|
גרב אחת
נקייה דווקא,
ניירות טישו משומשים,
נרות שבת,
|
העיר המסתובבת
אינה דומה עוד למה שהיתה
|
תל אביב מסננת את כול זה,
מסננת אפילו את התנועה
וממשיכה כבשלה
להיות צלם אכזר
|
אנסה למלא בגופי
את החללים שבך
|
יש לה קמט קטן
מעל העפעף ,
מבט מתבונן מעורפל
|
פוררתי את תרמיל הנוודים שלי
אך תוך עצמו
|
להיות בשקט כמו שהייתי כשהייתי דג
|
חלמתי שאני באה לעבודה, כמו כול יום, כרגיל. אוסקר שם. הוא
מחייך, מקסים. אני באה אליו ואם כל האומץ שבעולם מנשקת אותו על
הפה. הוא מתלהב, אנחנו מתחילים להתפשט. אני באה לרדת לו ומגלה
שהרגליים שלו נראות כמו רגליים של איש בן 70 והזין שלו לא עומד
ומקומט ומסריח.
|
ואיך אפשר להאמין לזה
שאת יציר דמיוני
|
בסנובה. שיח בין בריזיל לישראל.
|
אל הארכיון האישי (126 יצירות מאורכבות)
|
|
הבמה מתה - יחי
הבמה החדשה!
פרובוקטורית. |
|
