ב97, בעודה רכונה אל שולחן עבודתה, מהרהרת באותו יום
גורלי שהסיט את כל מהלך חייה, מחבקת את רגליה אל
בטנה, כמבקשת להתערסל ולו רק בכדי להפסיק לרעוד,
הרגישה את אותו כוח עליון, פורס דה מג'ור, רגע קטן
של אלוהות, שמשך אותה אל העיפרון והדף שהיו מוטלים
לצידה.
אותו דף ועפרון שתמיד הסתכלה עליהם באותו הדרך שבה
כולם מסתכלים, נראו פתאום כמו האור הקטן שנדלק בתוך
החשיכה.
מאותו הרגע ידעה שגורלה נקשר ברישום, ושחוסר האונים
ההו כה גדול שנכח בחייה, נסדק, ושהסדק הזה כבר לא
יתאחה, אלא רק יגדל. והעופרת, הריח, והטעם. מאז אותו
רגע תמיד דאגה שאצבעות ידיה יהיו קצת מלוכלכות בה.
כך, ברגעים בהם הייתה רחוקה, קרבה את אצבעותיה לאפה
ופיה, לחוש שוב את הקרבה אל הדף והעפרון, גם במקום
הכי סואן, ובזמן הכי קשה.
