|
גפן,
גפן, פתחה במסע הופעות חדש, על תווית האוטובוס של
כנפי הדמיון רשום "המסע אל המציאות".
למה? כי גפן מחפשת את האמת. וזה בעבורה מסע מפרך אל
גבולות ההעזה, אל האמת שנמצאת אי-שם באופק, אל
ההתבגרות.
להגיד את האמת על עצמה, זה לא להגיד אם היא אמיתית,
או אם היא אמינה. להגיד את האמת על עצמה זה לא
להגיב. אם היא תגיד שהיא אמיתית, זה יהיה שקר.
ואם היא תגיד שלא זה גם, כי בעולם שלנו קשה לדעת את
האמת.
גפן, מיוחדת, עד היום היא חלמה להיות מיוחדת, היום
היא מבינה: היא שונה, כי אף אחד לא אותו דבר, ושונה
זה מיוחד. על בסיס זה הוחלט במועצה הפדגוגית לקבל
אותה לקבוצה הזאת של המיוחדים בעולם, לאנושות.
יש בה קצת אני וקצת יותר מאני.....
גפן בחרה בספק, להסתכל על העולם בעיניים תמימות,
באדישות מוחלטת, כדי לא להיפגע מהמראות והדברים שהיא
רואה בכל יום. אפשר להגיד שזה טיפשי או אפילו
ילדותי, אבל אולי כל אחד מאתנו היה רוצה את היכולת
הזאת.
היום, מש"קית חינוך באחד מבסיסי ההדרכה של צה"ל.
נהנת מכל רגע בשירות ומנסה למצותו על הצד הטוב
ביותר. עדיין במסע אל עבר אותו אושר....
הוא פשוט ישב בחדר שלה שהיה מלא עדיין חפצים שאומרים 'תמר',
וריח של 'תמר' היה ספוג בחדר.
הוא ישב על כורסאת הקש שלה, אותה כורסה שהיא קנתה ממש יום אחרי
שעברו לדירה בתל-אביב.
|
את עמרי, מה שלא יקרה, לא יצליחו להשכיח מימני. ככה זה גם
לסבתא, היא עברה ארוע מוחי והיא עדיין זוכרת את עמרי, לפחות
ככה היא אומרת. אולי היא זוכרת את עמרי שלה, עמרי הראשון, עמרי
הגיבור.
|
ואז נשמעה רעם חזק, שהרעיד כל סלע בחומה, ואחריו נשמעו סירנות
בתוך הדממה.
|
ברגע אחד הבנתי אותו, גם עידו הנער האמיתי הזה של בית הספר
שיושב וכותב שירים מתוחכמים שמדברים על האמת הזאת שאליה כולם
שואפים, סתם יצר לעצמו את התדמית האמיתית, ובעצם הכול שקר ורק
עכשיו הוא מגלה לי את האמת שנמצאת בו, האמת הנסתרת.
|
אנשים שחורים, מחשבות שחורות, אנשים שיושבים סביב מדורות
ומנסים להכניס מעט אור שנקלט רק בלילה אל תוך חייהם.
והאופטימים האלו, השמחים האלו, שכותבים שירי אהבה ולהם תמיד
טוב וכשטיפה של רועה נכנסת אל תוך חייהם הם זורקים משפט כזה של
נחמן מאומן שכבר שנים זורקים ל
|
"תום" לחשתי לה לאוזנה, "אני כאן! אני אוהב אותך", דמעה ירדה
בלחייה של תום, היא הרגישה אותי! היא שמעה אותי! חייכתי לעצמי,
שמחתי כל-כך!
|
כבר מזמן שכחתי איך זה להיות יפה, כבר מזמן לא התבוננתי המראה,
ואז פתאום מבטי נפגש עם המראה הקדמית, עם מבטו של הנער מלפנים,
הוא הסתכל אליי לשבריר שניה והסיט את מבטו במהירות אל עבר הדרך
כאילו נשבר ממבטי.
התחננתי למבט שלו, לפתע נזכרתי איך זה להיות אהובה.
|
"מגניב" חשבתי.
"כמו עליסה בארץ הפלאות, אולי אוכל גם אני לשלוח מכתבים
לרגליי".
|
היא נעמדה מולי זועמת, אך למרות זאת יפה.
השיער שלה בער בצבע הורוד שלו, העיניים זעקו בצבע כחול, סביבם
נימים של דם שלא ידעתי אם הם מהגראס שעישנה או מתוך כעס.
|
הוא הסתכל על היופי המת, מה שנרקב בה באותו יום שברחה.
היא שכבה לה דוממת.
נושמת אך מתה, צמח שנבל. והוא לעולם לא הבין איך קרה שהיא
הלכה.
|
כל יום שעברה בדרך זו כל כך ציפתה לנקודת מפנה כל שהיא שתופיעה
ואולי תשנה את חייה, היא אהבה ללכת ולדמיין שהיא גיבורת הסיפור
ובעצם מרכיבה את העלילה בעוד היא הולכת. בונה היצג ומחפשת אחרי
הסתבכות העלילה שתביא אותה אל נקודת המפנה. היא זכרה איך פעמים
רבות הסתכלה
|
כשמסתכלים על העננים מבעד העיניים הכחולות שלה רואים דברים
שונים. אם על כרי הדשא בגן העצמאות ישכבו עוד אלף אנשים הם לא
יראו את מה שנגלה מבעד לעייניה.
|
בעוד 24 שעות, בשעה שהשכן שירד לטייל עם הכלב יחזור עייף וטרוד
עם מחשבות היום, היא תסגור את עצמה בדירה הקטנה והחשוכה.
בשעה הזאת בדיוק בחצי השני של כדור הארץ תקום נערה אחרת לבוקר
יפה, היא תהיה מאושרת.
|
"איזה אומץ יש להם, שוברים את כל המוסכמות החברתיות", ובאמת
היינו כאלו, טיפשים מאהבה ושוברי מסגרת.
|
כפות הרגליים הקטנות עולות על המעקה של מרפסת השמש ברח' הגליל
27. היא מחפשת אחר הביצוע הנכון לתעופה שלה, מחשבת כיווני רוח.
היא מהלכת לה קצת על מעקה האבן, ידיה פרוסות מוכנות רק לעוף,
להאחז ברוח הסתווית ולעוף.
|
אנשים חזקים שלא בוכים ולא כואבים.
|
וזה עולם משוגע,
כי אתה זה ששוכב מתחת לשורשי האדמה.
אני, עומדת כאן למעלה ובוכה.
|
אהבה לבכות ולצרוח,
אהבה אהבה ושנאה שינאה.
|
הוא הסתכל אליי, זאת שמתייפחת מתוך סבל, זאת שכואבת את כולם.
והוא חייך לו, ולא היה אכפת לו בכלל שהילדה שקטנה בחלון בוכה.
|
אני ילדה טיפשה...
חולמת להיות אומן ובעצם אין בתוכי כלום!
|
|
|
הפקידה שתשחרר
אותי בבקו"ם
לומדת עכשיו
מולדת בכיתה
ו'...
סיכום יומי
העשירי בקורס
חובלים. שיט. |
|
