|
 259415900 lola
"האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה,בקול
ערב יותר מכל יוצור אחד על פני האדמה.
מן הרגע שהיא נוטשת את קנה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה
נחה עד שהיא מוצאת כזה. ואז כשהיא מזמרת בין הענפים
האכזריים, היא משפדת עצמה על הקוץ הארוך והחד ביותר,
וכשהיא גוססת היא מתעלה על יסוריה ומיטיבה לשיר מן
העפרוני והזמיר. שיר אילעי שמחירו הוא עצם הקיום;
אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במכון שבתו
מחייך, משום שהמיטב מושג במחיר הכאב העז ביותר...
או שכך מספרת האגדה."
שערי הדהוי המונח על כתפיי כבר התייאש ממני, נכנע להתעללויות
הבוקר הקבועות שלו, ולא עשה יותר מדי בעיות. עייף מלמרוד
ולפרוע - נהרס כדרך קבע בידי הטכנולוגיה.
אני יושבת בכיתה.
|
הם חושבים כי נמול העצב ודעך,
לא יודעים שלקחת אל חיקך והפכתיו לשלך.
שושן צחור שלי, השקוך בדם,
כה טהורה וטובה-
נערה נודפת, נשרפת מאש שלא שייכת לה.
אנא שתפיני, במעיק את ליבך,
שתיקתך צורחת מכאב שטובך כפה על אושרך.
|
היא תשוב,
אפורה עקשנית ושותקת,
ותאיר באורה כלהבה בוהקת
בהירה ודולקת, הפעם כועסת
|
אני שיר של סתיו;
עץ עירום בשלכת,
עם מלודיה שקטה
שאט אט דועכת
|
אני יודע שאמרנו שניפגש בגן עדן ושזה לא הסוף.
אבל אחרי שעזבת נשארתי לבד ולא ידעתי מה לעשות עם הבדידות
הזאת, עם החלל השומם שהותרת לי. נראה לי שאני נמצא עכשיו במין
תחנת ביניים לגיהינום; אפילו המדים פה כתומים;
|
בכל יום היה אפשר למצוא אותו, בשעות הערב המאוחרות, מתבונן מן
הצוק הגבוה המשקיף לאוקיאנוס; מחכה לים, שיבלע את השמש.
|
הם תמיד שם; לעולם לא תיתקל בהם בישנתם, תמיד דרוכים, מציצים
מבעד לחורי המתכת הקטנים.
הם ממתינים, לשפתיים הבאות שייתקרבו...
|
|
|
מי שלא ראה כבשה
על ספידים - לא
ראה קטעים
מימיו.
בוליביה. |
|
