[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי גאיה בלו
והגאיה הזו זו אני.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מוזיקה זה הדבר הכי עצוב בעולם.
וגם כל כך שמח...

מה הם בעצם החיים האמיתיים?
חשבתי לעצמי בעודי שוכבת על הגב בחדרי.

ואז הבנתי. שוב הבנתי. אמרתי לו ביי. יצאתי מהאוטו. החלטתי כן
להביא לו את הגיטרה שלו כמו שביקש; למרות שלא תכננתי לעלות
הביתה, עליתי, לקחתי את הגיטרה והבאתי לו. חיבוק קריר של ביי,
נשיקה קטנה, ונסעתי. גם הוא נסע.

זה קרה בערך בסדר הפוך כשבאמצע החתול שטוף האמוק שלי ניסה
לתקוף ספר שדפדפתי בו (תוך כדי קריאה כמובן) החליק על ספר אחר
(מה לעשות, העטיפות של הספרים די חלקות, החתול עוד לא למד את
זה) ופגע בספל שהחליק לו לאיטו עד שפגע ברצפה ונשמע קול פיצוץ
קל של חרסינה.

(מזמן לא כתבתי כלום - אל תצפו להרבה)
אין הודעות חדשות.
לשמיעה הקש 1
לשינוי הקש 3
"לחיים הקש 5"

הושטתי יד לעברך, ואת ברחת מהמגע. ידעתי שעדיף היה שלא לנסות,
אך לא נורא, רוב הנזק כבר נעשה.

את נכנסת לחיי בבום כזה, שלא הספקתי לראות איך ומתי וגם יצאת
מהם בבום רציני לא פחות, משאירה מאחוריך חלל כל כך גדול, שאני
עכשיו לא מצליח להבין מה מילא אותו קודם, ובטח שלא מוצא לו
מילוי אחר.

סביבה היו מפוזרים פרחים לבנים של נייר טואלט משומש ועטיפות
ריקות של חטיפים שונים.

יום אחד היא החליטה לנסות, ולהיות חלק מהכולם הזה.
היא ישבה במקום קצת יותר קרוב, בשורה השלישית, עדיין בצד.

אגדה
הוא הסתובב אחורה, קצת היה לו מוזר. הגבות שלו התכווצו, כאילו
הוא חושב לעצמו: מי, אני? היא דיברה אלי?

יאללה, אני סוגרת את הסיפור המגוחך הזה ועכשיו, הסיפור המגוחך
הזה שנקרא לצערי, נכון לעכשיו: החיים שלי.

עוד כילדה הרגישה כלואה בעיר מלאת הבטון והאורות והרעשים.
פיסות הדשא הקטנות בחזיתות הבתים, לא הספיקו לה, העצים שצמחו
במרווחים קבועים על המדרכות, גם לא היוו מספיק ירוק עבורה.

התבגרות
היא ישבה על שיפוע הגג, נזהרת מאוד, לא הולכת על הרגלים, אלא
רק על התחת.

ייסורים
חבל שזאת לא אני.

לב שבור הוא מושג. אצלה זו הייתה המציאות. וכל כך כאב לה. היא
רצתה לתלוש אותו ממקומו, שלא יכאב יותר. היא הבטיחה לא לאהוב
יותר. וידעה תוך כדי הבטחה, איזו שטות זו, ושהיא לא תוכל לעמוד
בה.

"אם תשאל אותי, אני בכלל לא כזו מדהימה."
הוא הנהן בחיוב, אך בחוסר הבנה מהצד השני.

להכנס ערומה לתוך הגלים החמימים הקרירים שלו, לתוך הים השחור
הגדול המלטף והמגן, רוצה לשם.
רוצה ולא הולכת.

הוא התיישב, משתדל שלא להרים את השמיכה תוך כדי כך, בכל זאת,
הוא לא צריך שהיא תצעק עליו מתוך שינה שקר לה (שוב).

סופני
זה אפילו יותר גרוע מסתם למות, כי זה להאבק על החיים, ולהכשל.

אוטוביוגרפיה
אפילו התחלתי להעביר במוחי מחשבות על מה אוכל הערב, כשראיתי את
זה.
הייתה תזוזה על השטיח.
התקרבתי, רק קצת, ממרחק ביטחון, וזה היה זה.
זה ג`וק. תיקן. איך שלא תקראו לזה - אחת מהפוביות הגדולות
ביותר שלי.

שערה הגולש על כתפיה, מתנפנף לו ברוח ועיניה, ירוקות כשל חתול
בר, חצי עצומות, עורה צחור כשלג. ידיה מונחות בחוסר תנועה על
בירכיה והדבר היחיד שמפריע לשלוות התמונה זה הדם שנוזל משיניה
ונספג בחולצתה.

היא אהבה את המגע שלהם, היא אהבה את הריח שלהם, אבל היא לא
אהבה אחד מהם במיוחד.

לא הדבקתי את הקצב שלה, היא הייתה חצי מופרעת כזו, יפה בטירוף,
ושיחקה עם גברים. זה הטריף אותי, לא יכולתי יותר. היא יותר מדי
לא רצינית, ילדה כזו, ילדה יפה.
נפרדנו.

אוטוביוגרפיה
הוא התחיל לדמיין בראשו איך הוא יציג אותה בפני כל החברים שלו,
איך הוא יקח אותה לבית הספר יד ביד, ויראה לה את כל ה"זולות",
את כל פינות החמד, איך יקח אותה למקום ההוא מאחורי הבניין, ליד
השיחים הגבוהים עם הפרחים הורודים, וינשק אותה. הוא עצם את
עיניו לרגע.

מזמן היא לא הזיעה ככה.
האויר פשוט עמד לו במקום, ולא טרח ליצור כל רוח שהיא, פשוט לא
עשה כלום. הרוח היחידה באזור כולו, היתה הרוח שהיא יצרה על ידי
ריצתה המהירה לאורך שביל הפטרול.

הומור
את לא יכולה לחכות? תראי איך הוא מלטף לה את השיער הבן זונה.
קינאה, תעצרי רגע

לפעמים הוא מלווה אותי הביתה ולפעמים נשאר לאכול צהרים.
אמא לא חושבת שהוא מוזר, ותמיד יש לה מבט עצוב כשהוא בא.
ואף פעם לא הבנתי למה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
תמיד חשבתי שתמשיך
לאהוב אותי תמיד

ואתה נכנסת לחיי
כמו מתהום הנשייה
ויש בי רגש
שהוא אהבה

שוב אתה, רק אתה
מטייל לך בראשי,
בקדמת מוחי
מטייל מאחור, כדמות מים
משתקף בכל מעשיי

לפעמים יש דברים
שחומקים לי מהידיים
מחליקים בינות לאצבעות

בדידות
רוצה לבכות
ולא ממש מצליחה

כל כך כואב
בלב
שהחוט הבלתי נראה
כן, הזה,
מאיים להקרע, להתמוטט

אני חיה דרך אחרים
אם אפשר לקרוא לזה חיים
(לא משהו)

אין לך מושג כמה אהבתיך.
אין לך מושג עד כמה
שלך הייתי
אין לך מושג ולעולם לא יהיה
כמה ידעתי ששלך אני אהיה
לתמיד.

מתוך ים של סבל בדידות געגועים
למגע של אהוב מבין הסדינים
ליד מלטפת למבט אוהב
מתוך צחוק מחייך אתה מתקרב


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
כשצריך לעשות Let go לבן אדם, זה קשה.
אבל זה מה שצריך לעשות.

הרבה אנשים חושבים שהם מכירים אותי.
הרבה מהם אומרים את זה, ואני חושבת שאף אחד לא מכיר אותי באמת,
אפילו לא אני.

כשאנשים בוכים הם מסתירים את הפנים.
גם אני.
למה?

אתה מפחד ממני באיזשהו מקום
ואני מפחדת מהעוצמות שעוברות בינינו, ועבר רק שבוע. וקצת...




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
שלי, השארת
טיפה, תוציאי
לשון.




החבר של שלי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 9324. בבמה מאז 9/1/02 15:20

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לגאיה בלו
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה