|
".....החלטתי שאם לא תבוא לקחת אותי הערב, אלך לאורך
המסילה לעץ הדובדבנים הגדול ההוא שבעיקול הדרך ואטפס
עליו למשך הלילה. לא הייתי מפחדת כלל, והיה נחמד
לישון בתוך עץ דובדבני-בר שכולו לבן מפריחה באור
הירח, האינך סבור כך? אפשר לדמיין שמתגוררים בארמון
שיש, לא כן? ואלמלא באת הערב, הייתי בטוחה למדי
שתבוא לקחת אותי בבוקר..."
(האסופית/ל.מ.מונטגומרי)
אבני הייתה יושבת על הכוכב שלה ובוכה ואפילו הפיות שלה לא
הצליחו לנחם אותה. והן היו מתיישבות על כתפיה וברכיה, מביטות
בה בעצב שהחל להתגנב גם ללבן הקטן והטהור....
|
והימים התמזגו לחודשים שטפטפו לשנים שאבדו במערבולת של צער.
העולם השתנה,הוא לא היה כפי שהוא היום, אלא הפך למקום שאפילו
המלאכים פוחדים לדרוך בו.האנשים חיו בבועות, סגורים בעולמם, לא
רואים שום דבר אחר.
|
"בוא אלינו... אנחנו נעגל את השברים. הרי יודע אתה, סבסטיאן,
שלנו יש את הכוח להפוך כל אבן, אפילו את האבן החדה ביותר,
לעגולה ומושלמת".
|
פנסי הרחוב האירו את המדרכה הנוצצת, נראה היה כאילו פזורים על
הבטון השחור מיליוני יהלומים, אבל היו אלה רק טיפות שאיבדו את
חייהן וכעת, ידעה, לא ירקדו עוד. לא הלילה.
|
וכך ברחבי העולם הוא הלך
והאנשים פגעו בו, לא שמו לב שהוא מלאך...
|
זה עצוב כשחיוך נמחק מהפנים, ונכבה הניצוץ בעיניים.
יש אנשים שחושבים שהם רואים,
אבל הם צריכים משקפיים.
|
מעגל שלא נגמר, לעולם לא ייגמר,
ובלב,לנצח, הפצע ישאר.
אפילו שנשטף הדם מהרחוב,
זה מתקרב לאט- יותר קרוב, יותר קרוב.
|
|
|
זה אני זאת
הנשמה וזה
המחיר,
מצטער, יותר
נמוך מזה אני לא
יכול לרדת.
יעקב פופק במו"מ
עם השטן. |
|
