מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

"אנשים כבר לא שמים לב כשקורים ניסים", אמר סבא כשגבו מופנה
אלי.
הוא תמיד אהב לשבת עם הפנים לפרדס התפוזים כדי לנשום את הרוח
שנגעה בתפוזים.

אתם יודעים, הרי בכל קשר מה שהכי הכי כיף זו ההתחלה - כל
ההתרגשות, הפרפרים בבטן, ה"מה אני אגיד ומה הוא יחשוב עלי",
מתי הוא ינשק אותי ואיך כדאי לי להראות בעיניו.. ואני, עם כל
האהבה שלי ליניב, בעצם מפסידה את התקופה שבה אני אמורה להתרגש
מכל מיני מחזרים והתחלות

צל מתעה של כעס, שנאה ופחד

היה קר וכאבו לי השפתיים מהקור.
העיניים התמלאו דמעות של רוח מעורבבות בדמעות של יאוש

אחת לכמה זמן הם מגיעים. הרגעים האלו שכשהם לא נמצאים, הם הכי
לא חסרים והכי רחוקים מלעלות לנו במחשבה.

ואין אכזבה, כי אין ציפיות
ואין תקווה, כי אין חלומות.
יש רק ריכוז. ריכוז ממוקד בשקט מסביב.

...ועכשיו אני רק עומדת ופורשת ידיים אל מול הרוח של החיים
שתיקח אותי הכי גבוה שרק אפשר

זה יהרוג אותו. ידעה. זה יקרע את קרביו בתוכו. יעוור, ישתק
אותו. הוא לא יהיה מסוגל לשתות כלום. בטח שלא לאכול. הוא ייקח
לעצמו כוס מים ולא יצליח לגמור אותה יום ולילה שלמים.