|
אמא שלך לא תנוח, אמר, מתגרה, הציפורניים שלך נראות כמו מקבץ
סוריאליסטי של הלילה לפני הוצאה להורג של האסיר האחרון בסדום.
|
ישנם משקעים שנותרים בשכבת הזיכרון האביכה: תריסי חלון
מאובקים, קיר שרוט, סדין סתור שאינו מעומלן.
|
כששאלתי אותו, את אורי, בן כמה הוא, באיזו כיתה הוא לומד, והאם
הוא אוהב את בית הספר, אורי שתק. כמה רגעים לאחר מכן הישיר
אליי מבט ואמר כך: "אני לומד בכיתה ב', אני אוהב את ביצפר.
לפעמים הם מרביצים לי. ככה".
|
חלקיק מתכת גולמית שהושחזה מבנין שתשתיותיו לבטח צוברות אבק
במחנה הפליטים הסמוך, כמה עשרות קילומטרים מהמיטה הסתורה וריח
האנטיביוטיקה הנדבק למקטורן.
|
חלפנו על פניך, מחליף כדור במבט, קולות המטקות כמעט ושיוו
לסיטואציה את קול הקוקיה המלווה אותי בלילות. שעון החול המשיך
להראות אותותיו. לא עצרתי, וידעתי שלהקת הנשרים מאחוריך הבחינה
בטרף הקל שהדיף ניחוח נעורים.
|
"מה מחירו של מעיל ליתום?", שאלה אותך בת האיכר
הרועמת, זועמת, זו שקורצה מאותו החומר שאת
היית מרגישה שוצף בדמך, אילו רק היית מתעוררת לבוקרו
של שטוף שמש, ועיתוני שבת במרפסת שמשקיפה לדקלים
שהיום לא מדושני עונג, כמו אבא
|
הכי אני מרגישה מחנק בגרון, בצריבה בחלל הפה, בלבד הזה, בחלל
שבין שתי האוזניים (עורקים ונימים וסינפסות, נוירונים נתדפקים
בגלים של חשמל ורטט) בווליום הולך וגובר, מנטרה המתנגנת לה
מונוטונית ואני משתפת פעולה, קוראת לה לבוא בכדי להרגיש בה, עד
- "לבד, לבד, לבד".
|
שמלת השבת החגיגית שלי נטרפה אבק ופחמן ומי ים, כשאני ויעלי
דילגנו, מסתובבות כשם שהיינו עשרים שנה קודם לכן, עירומות
ונתונות להשגחת הורינו.
|
לא היו מקוננות בבית הקברות במושב. קינון לא הלם את הסגנון
הרווח באותם ימים. היתעלות, דווקא כן הלמה. חשבתי שחלקיו של
השלם דווקא רבים ממנו.
|
בחופזה הייתה מנגבת בגב כף יד ענוגה את נוזל הזרע שזלג בין
ירכיה. צער בעלי חיים.
כשהדם ניגר על הרצפה ידעתי בוודאות שזה החומר ממנו נכתבת שירה.
הוא לא היה אמצעי ואני לא הייתי כלי קיבול, אבל ידעתי.
|
מה כבר נותר לבקש? דוממים, כמו חובקים חלל מועט שהזמן מאפשר,
כורח הנסיבות המאפשרות להיצרב, לגעת (לדעת שוב) טרם התנהלות
בצעדים שפופים, תחת כרוניקה ידועה מראש. הליך מכני.
בטן, יד, צעד ועוד תחת משקוף.
|
הוא סיפר לי שנגס בסבון שקניתי במיוחד לחג,
עם לימון ותותים טבועים בתוכו.
"אני מצטער. לא יכולתי להתאפק".
|
פכפוך מי בריכת הדגים לא
מחפה על שרידי הזהב הגולמי הצפים ממעל.
קרקוש מחטי האורן תחת לרעמת ענפיו
אינו גובר על קול המודעה המתקלפת מבעד
לגזע, ברוח המזרחית.
|
מורשת קרב שהתנהלה בבית אבא
גבולות אחרים שברורים בין
נקודת קיצון, מעלה מטה, מעלה מטה
מבית אמא. וחסר.
|
אילו היה לי מקל באמתחתי, כנראה שעליו הייתי נשענת. כששדה
הראייה שלה מצטמצם והיא צועקת לעברי "לילה טוב", אני שותקת,
שולחת יד לעבר המשקוף ומרשה לעצמי ברגע הזה למעוד ולהתרסק
כתפוז שנעל פצעה בו.
|
כך הסברתי לאם בודדת מה משמעות
הקצה השמאלי בו בתה משרבטת את השמש
שלה, החפה ממשקפיים; הילד שכתפיו השזופות
ניבטו מבעד לקרע הדק של חולצת אחיו שבגרו
|
טוטו לוטו ממתקים, קורא האוטו גלידה מחוץ לחלון
מי אמר פרדקוס ולא קיבל.
|
את העצמות, בבקשה ממך, שרוף. לקק את בדל שפתיך, ונצור את טעם
הבתולין. גם את השירים.
|
טבוע זכר שלך שמתעורר
ונמלא חיות, לרגע, כשהבל נשימותיך
מפיק תנודות באוויר שנסביבי?
|
המיליטריזם הזה מלחך לי את תחתית המדים
כאשר אני יושבת בספסל השלישי משמאל בקו 842 לקריית שמונה
ומשפשפת את פנים הירך בפנקס המהביל שוב ושוב
ממלמלת "שמע ישראל אדוניי
אלוהינו אדוניי אחד"
|
אני רוצה לשכב מולך עירומה
ולפרוט על בד מתוח שיירים של קרב
הרמוני שיעול ובכי ושיהוק-פרו יללה.
|
אמרי ואשוב, אז הצעת, בתום מספר דקות של שיעול
נבתק את החלל העקוב דחי ונהי ובכיון נעורים שגזלתי
גזלת גוזלים שאספה ציפור
|
תרשה לי, נו תן
לי לגדל אותך כמו פעם
שהיית מעיז ומניח ראש על כתף, בין שדיים תחת מים
|
בינתיים, כדי לרכך את המעברים הוא מותיר
את סרבל הטיסה בסטודיו, ורוקד בדממה
נחבא אל הקירות לצלילי מה שהיה
הרנסאנס.
|
הם רק ילדים ומחר היא
בטח תטיל את ביצת הזהב.
|
נעמה אוספת פחיות. את המחשבות הרעות, מאווים
לוקים בקתרזיס או פליטות הורמונליות של הדעת היא כותבת
על פיסות נייר קטנות ומשליכה לפחית התורנית של החודש.
כשהיצרים מצטברים, נעמה קוברת את הפחיות בקדמת החצר.
|
כמובן יהיה לי לכבוד להחזיק לך. לאחוז בו בנחישות וברגישות
יהיה לי זה עונג לתת יד למעשה האלוהה הזה, למטח הגולמי
|
דרך זכוכית שצרה מלהכיל יין פטישים מבעבע, אני מבחינה בך
מתכלה.
|
אדם כחיה פצועה נשנקת ערפל סמיך
בין קירות בין חיים למוות
|
זיכרון חזותי,
בין מצמוץ למבט
לאחור
מחשבה שאוחזת
|
מי ימלל גבורות
ואיך שנפלו גיבורים
ציפורניים כסוסות
ציפורים מצייצות
וקול ישראל מהדהד
|
סימן של יד יכון בי מרגע זה ואילך, וכל הבא לגעת
יעצור, יהנהן, וימחא בך כף. בסוף תימחה.
|
הרוח סומרת כאין וכאפס ביחס לגלי הקול שדוחקים בגבך,
כמו עשרות כפות ידיים קטנות הלוחצות, מבקשות להישען -
הוא אז, אמא, אני יודעת.
|
נזכרים מי האיש, ובאיזו זווית העדיף למשוח ישבנו בנייר מחוספס.
|
אורגזמה המונית וקטועה
מאובזרת בשפמים וראשים כרותים שלא
שומשו עד תום, מכל עבר.
|
הרי בכל מטח
זרע גולמי שנפוץ אל
מול קיר נגוע, פעמון
מצלצל וסילביה פלאת צוהלת פרכוסים
בקברה הנאדר.
|
אפשר היה להניח שברגע הזה כף הרגל
שלי השתטחה
ומעכה את תמרת העשן שהותיר האווירון
האחרון. ראיתי אנפה ושמעתי ממשק כנפיים.
|
בולבול הוא זן הציפור האהובה עליי
ובתעודת הזהות מופיע שני בסדרה השם חסיה
|
בספטמבר הקרוב ימלאו לתקתוקי השעון
שלושה ציוצי
עורב עמוד חשמל סדוק
וזכוכית
מנותצת.
|
בם אחייך
פעורת עיניים
חדורת מבט נחושה
אושר
מעבר לכל
|
"אז למה דווקא בית לחם?" ליאור הצר מבט ותלש לי את המחברת מבין
האצבעות הנזילות חול ים.
"כי פסח, ובקו המשווה תמיד מחפשים מה שאי אפשר", השבתי.
|
לכשתגדל, תתגדל ותתקדש
נשק לי את העפעפיים, כמו
פרפר חיוור; רגע לפני שיוטבע
בפורמלין.
|
זרמי מבטים
צחנה
פרומונים עוטפים בך.
בריכוז.
|
שלג מסומן עקבות בוץ היה מתגנב להזיות הלילה
בשעה שתאי גזים פורקו ובלטות נבנו אחת אחת
כאבן פינה. דור ההמשך פעם כמו שהגלד
המוגלתי פועם דופק מואץ.
|
לסובב את האישונים, כשם שהייתי מוסבבת את המפרק שלך, עד שהפיק
המבורך היה מורה דובדבן בקצפת שפג תוקפה.
|
בגנות השירה המקוונת הוא גונח. אנחה מקוטעת
שבורת שורות ומפוסקת כהלכה.
|
"דוגמנית היא שליחה של הפמיניזים". קופירייטר בן זונה, יא
חביבתי.
|
פינות שמקבצות יחד לשטיחים
שהפליטים הקמוטים ההם, זרועי ברק רענן
הניבט מצוואר צעיר שאינו נגמר
יכולים להניף כמו דגלים של
ניצחון על גבעה רמה
|
המתבוללות זועקות בחן מקהות זוויות צוואריהן הענוגים לאחור.
עשרות נשות לוט גרומות אצבע נזילות שדרה.
|
בין כריות האצבעות המחוררות שלי, הגרומות
עובר חוט שני מדמם.
|
"אל תכניסי ראש בריא למיטה מלאת בקטריות", אמר לי אבי,
ובכל חורף, מאז, אני מאיצה שיעול לתוך שקית ניילון מטונפת.
|
נייר העיתון הזה, והיומרה המתמוססת - בין האצבעות בין קופסאת
שלושת הסיגריות העונה לשם "פילבוקס" בין העשן האופף את השיער
הערמוני שנחפף בבסיסים שאבק התחמשות מנקה, מנכה - יעטפו דגים
ותרסיסי הברקה לפאנצ'רים במוסכים העירוניים שברחוב "המסגר".
|
לא באלגנטיות הכריזמטית הסתורה
פנים זרועי סוכר חום ואניצי
חלב סויה.
|
ואני, במבט מקורזל, ושפה תחתונה נרעדת אביט בך, ואגע בם, נמש
ועוד נמש ועוד אחד, ופתאום תחייך. המבט שלך יסקור, עין לאף,
לשפה, למצח, כך, פשטות תניח לי יד על ברך ותנקוב "הנה הצלחת."
|
לדעת במעלה גו שדרה,
במורד צווארך, בכבדות כתפייך
מגושמת
שהגשם הראשון
|
"כשהן נולדות בני אנוש מתעטשים,
כשהן מתות הם
מוחאים כפיים", דיוושת והאצת במעלה דרך הנצח
|
כך תביטי, נזדעזעת
מתירה קווצת שיער סוררת
כהה, במסווה להסתיר מבט
זהו תפקידה במערכה
|
תינוק גרמני מגודל קורא לי "אמא, אמא"
ואני מתרצת רכה ותקיפה כאחד
|
האם היא קיימת? הלוא חלף כבר אחר רבות בקסמיהן שהטילו וכשפים
ששיטו פעם וגם בזו אחריה וכעת הוא נוגה הוא נרגן הוא כשל
להתמודד
בו במצב לכן עודנו מעדיף לחלום להמשיך לחלום על הטיפוס
|
יעל מתגוררת מרחק פרדס וחצי מביתי שלי. עשרה צעדים ושני
דילוגים, מזרחית לבריכת ההשקייה, קריאת קונרליוס וחצי אחת
צפונית לבית האריזה הישן, ושמונה מחיאות כפיים. זה הבית.
|
הצליל מח"ט קורא תיגר שוכב שרוע על מיטת תורמי דם בגזרה שצועקת
איו"ש
|
הם מתלחשים בקצב מונוטוני מלאי אדרנלין להמשיך ולתור בה,
מלהגים בגרון ניחר תחת מלל כבד, בטונים נמוכים.
הן בגופן שבריריות. הם מגושמים. ברק בהיר ניבט מגופם לאור השמש
היוקדת
קיץ. ישראל. אפס ארבע.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני די מודאג
בגללה
התל אביבי שזאת
אהבה |
|
