|
"מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות,
את היאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת" (דוד אבידן)
אין לי לאן ללכת,
אז בנתיים,
אני כאן.
ומכשנפלתי, נבהלתי ולא הצלחתי לקום.
קולה הצורם של הנפילה,
כה עמוקה היא
ולא מותירה שום מקום לתפילה.
ובין כל הנבכים
משהו שם נשבר.
|
ויש לה אקדח סודי משל עצמה,
אחד בלב אחד ביד
|
בין שמש זמנית לטיול,
אני זוכרת שיש מקום.
בו תמיד אהיה לבד
|
גיטרה מתנגנת
מלודיה ענוגה
מבעד לשפתיה
חלום לוחש את שמה.
|
כשמגיע הסוף האחרון,
אתה צורח,
את הצעקה האחרונה שלך בעולם.
ואיש אינו שומע
|
עיניים עייפות.
ידיים רועדות.
נכנעת אל לצלו של הספק,
בקלילות שמחזירה את הדמעות.
|
כותב עוד געגוע שנכתב לו מהיד,
כי הרגש כבר כותב עצמו לבד...
|
ולעולם לא יגיע היום בו תרגישי חופשייה,
חיה לעצמך.
כי תמיד תסחבי על גבך
את שונאייך
ובעיקר את אוהבייך.
|
שלמות מורטת עצבים
פרספקטיבה עקומה שמתיימרת ליישר קוים
|
כל עיניכם, נישאות אלי אל-על.
מביטות בי במעין מבט מנוכר ומבולבל.
|
חיפוש אחר חלומות נשכחים,
סופרים בדמעות את השנים,
ימים שחולפים עטופים בשקרים,
אורות זועקים וכבים.
|
|
|
לא רק שאת
מכוערת, את גם
חסרת אישיות!
פרובוקטור. |
|
