|
קראתי שיר של משורר גאון
ואז של עוד כמה שגרמו לי לחשוב
|
וארוחות חג מזכירות לי
את השנים.
|
והאהבה יורדת 25 קילומטר.
מים מתוקים.
|
ובתוך כל הרצון לשנות
אתה נותר.
כ"כ בשלך, ועדיין נאהב
ועדיין מקום גדול תופס במרחביי
|
למה תמיד המקום הנמוך
המקום המבייש
|
ורציתי להיות בקבוק המיץ על הריצפה
|
זה זמן להיפרד
עדיין, קשה להיפרד משלווה
מזמן ארוך פרוס ללא גבול
|
להעלות דפים ממזמן
ענן ועוד ענן
|
ידעת
שהכל נגמר ולמוות אין שיר
היה עדיף לטרוף אותך כשעוד זחלת על גחונך
|
מה שהולך בצורתו המסוימת
לעולם לא חוזר
|
הרגעים שנזלו
הכחילו וקפאו
|
הניגודים שיגעו אותי,
אמרתי לו איקורוס בפעם המאה, תבודד אותי.
הניגודים שיגעו אותי,
מורכבויות מתפרקות בתלת מימד,
בחד אופן.
|
אישה שהיא בוכה
במטבח או בדרך למוסך
|
שומעת ת'שירים שלו בד"כ כש
קר
|
אוי, הייתי רוצה לאגד אותך כמו עוד דף בקלסר שלי,
שתהיה שם תמיד שאני אוכל להיות קרובה לזה
|
שאני כבר מתעוורת
מסתנוורת
הולכת אחורה
במעגלים
|
על הספה בביתי אנחנו מבארות דברים
|
היה חסד
שהיה חוזר אלי אחרי ימים של שכחה
רגע בהיר של קרני השמש על מדרכה
|
קורם אותי צבעים חדשים -
מוכרים
לא קרם בואריה
קורי עכביש
|
מתאוששת מכוסות תה.
מאזינה לך יקירה - אישה של רוח.
|
הסבל לצד השמחה
העצב אל מול החמלה
|
עודף
של משהו רך אולי זה הקרבה
קצה עין שמבקש עוד יותר לזלוג
לגזול את האחר כמעט לצוד
|
יש לשבת על המשחקים בשנית
ולראות את הצבעים
לפני המהלומה
|
קליפות למרקם הנעלם
של השפיות
המתנדנדת
|
ראייה בהירה של סוף
עלולה להקשות על האמצע
|
המילים שלך כמו מים
יתמזגו עם המלח על פני
|
הנה הסתיו מגיע
הנה אתה ממאן להיקטף
אני תולה עוד חבל
על הגשם הרופף
|
עד שתהינו האם באמת רצינו.
להיות כל מה שקיווינו
|
אח"כ כיביתי כפתורים
נעלתי מקשים
|
והזמן מקבל מושג
רק בזמנים קשים
|
אתה ואני זה כבר לא אנחנו אתה שולח הודעות במסווה של רומנטיקה
נוזל לי לתוך הפלאפון רגש ישיר לקרביים צלילים של מערכת
מתוחכמת מאיתנו
|
תרחם עלי כשלא אהיה כאן יותר
דע שהרגישות הורסת כמו בונה
|
המקום הזרוע הזה
הוא בעצם עקר
|
לא כותבת יותר ולא מבינה
לא כותבת יותר וזו לא בעיה של השראה
לא כותבת ומישהו פה נעשה חסר אמונה
|
טובלות בזה כאילו חוץ מהמרפסת הזו אין מקום אחר
|
להמיס אותך בתאים האפורים של האדמה
שתבין שגם היא כמוך
יש מאין
|
החלקיקים הקטנים ביותר
חלקיקים שמהם אני בנויה וגם אתם
וגם אתה
אהבה וחמלה
מתפוצץ לי בשכל
|
המודעות הערה
כבר נמחקת
לא משאירה דבר אצלך
|
כמה מהר את מאבדת חלומות ילדה.
כאילו מעולם לא חלמת באמת ילדה.
|
שירים של יום שישי
ודמעות של ימי חולין
שדות ירוקים של ארצות רחוקות
|
יש דברים כמו געגוע כמו שיגרה כמו דקירה חדה בתוך
ילדה קטנה
|
כשיפרח הפרח את תדעי
יהיה לזה ריח מריר
|
גם ככה האוויר לא יכנס
מהר מדי
|
תשעה חודשים של לקום וללכת
של לשיר לך את השיר הזה בלי לראות
|
את רוצה את הלשון, את המילה שלא נתקעת בגרון
זה שיגעון
|
עד שאין הגיון יותר
ובעצם מה חיפשתי בהתחלה
כי אם היה שם מפתח
כבר הייתי אמורה להרים אותו
|
קורעת עור תוף
בקצה צמתי
מסתלסלת
|
והוא כתב לה
אני אוהב אותך
למרות שאיני מבין דבר באהבה
|
התחבאנו כל כך חזק
ואף אחד שחיפש לא היה מוצא
|
קוראים לזה מאבדת משמעויות
|
שאבשל אותך על פיגמנט סגול בלב מדבר
שתדמה את עצמך לפיקציה
|
מול מראות, שדיים נפוחים
הגוף הזה פשוט לא מספיק
|
פתאום ידעה שנותרה החיה הרדופה
מחכה לנוזלים
|
רוצה שיבוא נס
ומחפש
וכבר חשבת עד פה... וכבר חשבת
|
עצים גבוהים בני אולי מאות שנים
יבשת מלאה מים וירוק מתוקים
|
אישה עם קול צרוד שרה לי בבאר
זה חם זה בטח עלי
|
מעדיף שיתמכרו אליו
מעדיף שאזחל
שאחלש
|
כולם
וואן באי וואן
בתוך איזה אוטו קטן
|
בלחייך, בנימים. עדיין דם נושב בעורקים
והמראות כל כך חיים
|
מנסה בעברית
מנסה
בשפה כשרה
|
מרחקים מאובקים והגב שלך שמסתובב לקירות ברחובות שונים בתוך
מבנים שתוחמים אותך להיות פתית שלג בבית זכוכית והילדה שלך
|
עטיפות שחורות של תקליטים האולר
של הילד מערוץ הסרטים נופלים במעבר חצייה
|
היו ימים של חגורות
ימים שהייתי שותתת
|
התיקון שלך נידחה
אני אומרת לך
|
פרדי מרקורי בטלויזיה
ואני עמוק בתוך עצמי
פרדי מרקורי ואני
|
לפעמים חשב האדם שהוא לא אני
איפה האדם שהיה פה קודם
אבל הוא ידע שזה לא מעשי.
|
לכתוב שירים
בשביל לסיים אותם
|
רוצה לדבר עם מישהו מובן
הכלב, כמובן
מאריכה אצבעות
מעריכה את המכות
|
ודיברתי איתך מילים נשפכות אגרטלים נזילים
את אומרת קונפליקטים וגיבורים מספרים
|
כמה עגולה, כמה מתעקמת
כמה אוהבת, כמה שונאת
|
אני משתעלת לבד
וקמה לירוק נוזלים ארורים מהגרון
|
ואני רוצה להגיד לה רונה
קינן
את כל כך מזכירה לי את חווה
יונה
|
והאצבעות שלי סגולות
אוחזות בסיגריה
לא אוחזות
|
רצינו לרקוד (דרך דפנות ההיגיון)
רצינו לרקוד
לקרב פני אחים בחשכה
אבל אני ישבתי שם
|
כל מילה למשוררים
דמם מפוזר בעונג על איברי אנשים אחרים
|
נמלים זעירות מתקוטטות מתחת לאפי
|
וצחקת ובכית ומחית ת'דמעה
ונבחת ושברת וברחת חזרה
|
אל תראה את זה שקוף
יש רמות גם בהרס
|
אל תחפש פינות
אל תתגרה למעגל
|
השיפוט, הראות
הפרספקטיבה היקרה
אבדה
|
אז בוא נהיה מעליך.
אתה לא באמת תהיה
אל תיתן נוכחות לדמות הזו
שבכח מנסה לעגן את עצמה
נשמט מעצמינו
לא נהיה הדבר הברור, המוגדר
ניתקלף
ניתרופף
|
שהאספלט לא יראה לי כמו גלויה מקצה עולם
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
כשהייתי קטן אז
הייתי קטן
כגרגר של פלפל
בנקניק מעושן
לבשתי חיתול
ושתיתי חלב,
מבקבוק או משד-
לא זכור לי
עכשיו
הייתי קירח כמו
בן גוריון
בכיתי בלילה
מתוך עקרון
אהבתי לזלול
מזון תינוקות
לא נהגתי לחשוב
מחשבות עמוקות
לא תהיתי רבות
על מהות היקום
העולם אז נראה
לי גדול ועצום
היום, כמובן, כל
זה לא רלוונטי
כי אמש יומולדת
ארבע חגגתי!
חרגול בשיר
מוקדם |
|
