|
שמה של מחברת היצירות היא גלי.
נולדה בשנת 1986.
גלי החלה להתעניין בספרות רק בשנת 2002.
בשנת 2003 החלה לפתח את הכתיבה שלה, שכעת היא רק
בחיתוליה, בתקווה לכתיבה נעימה ומוצלחת יותר..
המילים (הלקוחות משיר):
"קח אותו לאט את הזמן,
העולם עוד יחכה בחוץ,
קח עוד שאיפה מן הזמן,
2 דקות לפני ההתפקחות "
גורמות לה להתלבט בעניין הזמן, והחיים.
בדיוק עמדתי להחליף לפיג'מה, כשהיה צלצול בדלת. תיארתי לעצמי
שזה עומר, אחי, הלכתי לעבר הדלת, ופתחתי אותה. מולי עמר עומר.
הוא כולו הסריח מאלכוהול. מנצל את הימים שאימא ואבא היו בנופש.
אני שונאת שהוא שותה!
"שוב אחיך?" שאל שלומי. "כן" עניתי לו
|
"לפתע, הרגשתי מישהו אוחז בי בכתפי.
לא ראיתי מי זה היה באותו רגע, אבל חשתי שמדובר ביד גברית. הוא
הכאיב לי, באתי להסתובב עם הפנים אליו ואמרתי לו לשחרר, שזה
כואב."
|
"זוכר, שפעם התווכחנו אם אפשר לעבוד ממדים, זמנים, אתה אמרת
שלא ואני אמרתי שכן?". הנהנתי לאות הסכמה. בטח שזכרתי.
|
החלטתי, בפעם הראשונה בחיי לא להיות הפסיבית, לא לחכות כרגיל
שהדברים יקרו, שמישהו ישנה את הדברים בשבילי, החלטתי לקחת סוף
סוף יוזמה.
|
"מיכל, יוני... בואו לשבת לידינו, יש לנו משהו להגיד לכם" אמרה
אימא כשחיוך פרוס על פניה.
חשבתי, מה כל ההתרגשות? אפשר לחשוב שהיא בהריון או משהו, ובאה
להכריז שעומד להצטרף יצור נוסף לביתנו. הבטתי לעבר יוני, גם
הוא הביט עלי. הייתה דממה קצרה, ואז אבא הכריז:
|
נכון שכולנו שונים אבל..
אם תחשבו על זה חיי כולנו דומים:
לומדים ללכת, גן, בית ספר, צבא, אולי תארים, עבודה...
משפחה...
סך הכל חיינו דומים.
|
אני,
נותרתי מדממת,
זרועה בנוזל המהול
בצבע אדום ובמלח,
כואבת
|
אוסף של אנשים,
אוסף של אירועים,
אוסף של זיכרונות,
אוסף של רגשות
|
שיערך הגולש,
מרחף לו באוויר
כמו נוצה ברוח.
נעה לצלילי המוסיקה,
נסחפת,
נהנית מכל רגע.
|
את נדקרת,
נפגעת,
כואבת,
סובלת,
בוכה.
|
מקפצת לך,
על הגבול הדק
שבין אהבה לשנאה.
|
"יום אחד אתה פה,
יום אחר אתה שם.
יום אחד אתה שמח,
יום אחר אתה עצוב."
|
"הדממה שבחוץ מאיימת
להיכנס לתוכי, אך אני
אינני נותנת לה."
|
רוצה לדעת
את הבלתי נודע.
רוצה להגיע,
אל הבלתי אפשרי
|
"אני לא יכולה בלי זה,
חייבת כדור אחד,
לפחות פעם ביום...."
|
מכינה לי כוס קפה,
מביטה בחוץ,
העצים רועדים,
הרוחות סוערות,
אבל לי חם,
חם בפנים.
|
אני נמצאת בכלא:
כלא הרגשות,
כלא הכאבים
|
הם ערומים,
ללא כלי נשק,
ללא אקדחים או רובים,
רק עם ראשים,
ראשים אדומים מורמים.
|
"כשהסוף מתקרב,
מרגישים כבר תשושים וחלשים,
כבר אין את כל הכוח שהיה בהתחלה..."
|
לא רואה את אותו חיוך,
שכבש אותי,
לא רואה את אותו גוף מוצק,
שפעם גרם לי לרעוד.
|
אתה מביט לתוכי,
עמוק-עמוק
|
יושבת ומחכה,
שתבוא השעה,
שבה תופיע לה,
האהבה.
|
פשוט עזבת,
בלי לומר מילה,
בלי שום פרידה,
נטשת,
ולא נשאר לי ממך כלום,
מלבד זיכרון.
|
איפה אתה?
לאן נעלמת?
ומדוע לא שבת אלי?
|
הוא רוצה אותה,
אך היא לא אותו.
היא רוצה אותו,
אך הוא לא אותה.
|
קול בוכה,
דממה.
שוב הקול ההוא,
הוא לא מפסיק,
והדממה לא שבה.
|
"אתם כובלים אותי,
קושרים אותי,
מהדקים אותי חזק אליכם,
ולא משחררים"
|
רוצה לכתוב על
שמחה,
וכל שיוצא לי הוא על
עצב
|
גם לי יש רגשות,
גם לי יש דעות,
גם לי יש עדיפויות
|
אם קיבלת נשיקה,
או סתם קריצה או נשיקה.
אם המזל שיחק היום
לטובתך,
אל תהסס
לאמר תודה.
|
את אומרת שאת לא אוהבת צבועים,
שאת אפילו שונאת אותם,
אז מה,
את שונאת את עצמך?
|
אני לא מבקשת הרבה,
רק קצת אכפתיות מאנשים,
רק קצת יחס, ודאגה.
|
"הפרי האסור"- האדם האסור...
|
את גרה בשכונה,
שכונה דלה,
שכונה קשת יום.
יש לך בית דל,
כסף מועט,
בקושי מזון,
קצת בגדים,
כמעט ואין לך מותרות.
|
אז איך זה קרה לך?
למה האנשים כל כך רעים אליך?
לבן אדם שכל כך טוב לזולת?
איך זה יכול להיות?
איפה ההגיון?
|
תמיד אומרים כי על ההורים להבין שהילדים שלהם יעזבו אותם בזמן
מסוים. יתחילו חיים חדשים, עצמיים. אפילו שיר שלם המציאו
בנושא: "והגוזלים שלי עזבו את הקן, פרסו כנפיים ועפו". אני
חושבת לעצמי: ומה אם עוד לא הצמחתי לי את אותן כנפיים?
|
"נצטרך להפריד ביניהם", המילים האלו הדהדו לי בראש ללא הפסקה.
כמו פטישים קטנים, דפקו לי על הראש ולא הפסיקו. היה לי גם כך
קשה עם המחשבה שאני אצטרך להיפרד מאחד מהורי, ידעתי שזו לא
הפרדות מוחלטת, אולם עם זאת, הקשר שלי עם אחד מההורים הולך
להיחלש
|
כמה פעמים,שאלת "מה נשמע?",ובאמת התעניינת לדעת מה שלום
האדם???
|
יוני חזר הביתה, ועזר לי עם ההכנות למסיבה. ביקשנו גם מירון,
מעינת, ומעוד 4 חברים שלנו, שיבואו ויעזרו לנו עם ההכנות שלפני
המסיבה. ירון אמר שייתכן ולא יכול לבוא יותר מוקדם, ושהוא
מצטער כי אמורים לבוא ההורים של חבר שלו...
|
"מה עושים כשקרוב משפחה של חבר שלכם נפטר?
האם זה משנה מה הקרבה של הנפטר לחברכם?
האם צריך לנחם? או להעביר כאילו דבר לא קרה?
האם לשאול שאלות, או להניח?"
|
צילום דיגיטלי, ועיבודי מחשב בתוכנת פוטושופ 6.
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
לפעמים אני יושב
בחדר בשקט
בשקט...
וכלום לא
קורה...
אחד שיושב בחדר
בשקט בשקט וכלום
לא קורה לו. |
|
