|
לילה ועוד לילה,
צוחק עלי מלמעלה.
קטונתי מלהכיל את כל כאביי
|
ועכשיו את כבר מסוגלת
ללחוש את שמך ולא לבכות.
נסי לצרוח
|
בעלטה בה אני שוכנת
באין רואה
אני תרה נופים עבורנו לברוח
|
אותה עיר, רחובות שונים,
תחושת הכובד בגרון
כבר אחרת
|
כתמים של דיו על נייר מתפשטים.
כתמים של דיו שנשאר מסיפור חיים
שכתבתי פעם, כשעוד יכולתי לחשוב שיש לי לאן ללכת.
|
אל לב כאבי
נשלך ידך
בעדנה
|
מזריקה לי את מנת הסבל היומית,
היא מספקת לי אליבי, אמצעי ומניע
|
ימי הצום קרבים
והאישה מביטה מהצד
משתוממת מול מצב
שמעולם לא חוותה
|
למרגלותיי ניגרים
קיתונות של אכזבה
דביקה
כפליטת מילים
|
ומאז שהסבל מצא לו מרגוע בתוכי
אני רוצה שיסבול,
והוא פורח
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
בואי אלינו בואי
אלינו אלינו
לים...
ואם לא לים אז
לדירה שלי!
ד"ר מישה רוזנר
מתגעגע לזאת
שאהבה את התל
אביבי וממתין
במספן ציוד בתוך
חדר האוכל קומה
מינוס שתיים
הקריה תל אביב. |
|
