[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 NEKEVA

אל היוצרים המוערכים על ידי גל צייכנראל היוצרים המעריכים את גל צייכנר

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אהבתי להיות אצלה. נהניתי מהשעות שלנו יחד, מהליטופים,
מהשתיקות, מהשיחות. אהבתי לראות לצידה טלוויזיה ולדעת שהיא
מתבוננת עליי בתשוקה מטורפת, יודעת שעוד שנייה אקרע ממנה את
הבגדים.

שולחן אוכל, ספריה, טלוויזיה רועשת בפינה של החדר, טלוויזיה
ישנה, רועשת , כשברקע רעש של קומדיה משנות החמישים. אבא ואימא
במטבח, והילדים, בן ובת כמובן ועוד תינוקת צעירה, שרועים על
השטיח ובוהים במסך אנשים באים ואנשים הולכים, והכול חשוך, כמו
מערה

הרתיעו אותי ממנה, הרחיקו, ידעו שאני אתפתה, ידעו שלא ארצה
ללכת. ואני באמת לא רוצה ללכת, רק להיות איתה כל היום. לחיות
איתה עד הקץ, למות איתה. לחבק אותה לנשק אותה ולהריח אותה

כל החיים שלי רציתי למות. נראה לי שמהיום שאני זוכר את עצמי,
אף פעם לא היה לי יותר מדי טוב, כי גם כשהיה לי טוב זה היה
סביר, לא יותר מזה.

על מה היא חושבת, מה היא מרגישה. חושך בחדר שלה. לילה בחוץ
והשקט הקיצי הצרחות שלה היא צורחת וכולנו שומעים ושותקים. היא
מרגישה את החיה נכנס בה. נכנס ופוגע. איבר איבר מכרסם. שורף לה
והיא צורחת.

אני לא רוצה אותי, אז איך הוא ירצה. יצאתי מהמיטה, כבר
התעוררתי במילא, מחטטת במקרר לראות מה חדש, ניגשת למחשב אולי
שם יש תשובה, איזו הצעה מפתה, או אולי חיים, סיכוי קל לשינוי
השגרה המשעממת, שוב נרדמת על הספה מול הטלוויזיה. שוב קמה
בבוקר

הולכת ברחובות המלאים זוגות-זוגות, מתבוננת בחלונות הראווה, רק
לא להתמודד עם המבטים שלהם. יודעת שעוד מעט כל זה כבר לא יהיה,
לא יותר היופי, התשוקה, הריקנות תישאר, תתגבר ותהפוך לכול. היא
תהיה אני, אני אהיה היא.

החלטתי להתנדב בעמותה למען בעלי חיים, עכשיו רק נישאר להחליט
עד כמה בעד. לא בשבילי 'תנו לחיות לחיות', אני לא אוהב
שמסתכלים עלי ומחכים לתשובה, אין לי תשובות, גם לא לכלבים
ולחתולים, הכלובים האלה, רק יעודדו את האשמה שלי, אין לי באמת
דעה, אני פה לכפר על המעשה..


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ואני חוזרת, לאותה מיטה ריקה, המצעים המלוכלכים שכבר אין טעם
להחליף, רק אני פה, ואני הרי אויר. המקום שלי בעבודה גם הוא
ניראה כאילו אדם לא נימצא שם, ואני הרי אויר. כל כך צריכה
חיבוק, להרגיש שהאויר הזה הוא פיזי, שהוא חי, נושם, בשרי. ולא
משנה כמה שכבות שומן יע

אני מרגישה אותך נוגע בי. מרגיש אותי. נושם אותי.




גראס?

איפה?


תרומה לבמה





יוצר מס' 57654. בבמה מאז 19/1/06 14:14

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לגל צייכנר
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה