|
 27212716
ילידת חופש גדול 86, באופן אירוני למדי, מפני שהיא
שונאת את הקיץ. נולדה כילדה אינטליגנטית למדי, לא
ברור מה קרה שם בדיוק במהלך השנים. בכל מקרה כיום
מדובר בילדה ספק אופטימית ביותר, נאיבית, ספק מרירה
ופסימית. זה תלוי ביום ובשעה שאתם תופסים אותה.
בעיקרון מאמינה באדם - מאמינה שאפשר להגיע לכל מקום,
לכל מטרה, כל עוד רוצים בה מספיק. בעיקרון - מפני
שעליה העניין לא חל. סך הכל מדובר בילדה עלובה
למדי, עם השקפות עולם פילוסופיות חסרות הגיון. היא
אפילו לא מאמינה בהם באופן שלם. לפעמים אוהבת
להתווכח - רק לשם הוויכוח עצמו. תחביב מצויין-
בייחוד לשלום בית. אה כן- סובלת מאי שפיות קלה.
הקטע הזה של גוף שלישי לא בריא במיוחד לאנשים עם
נטיות לסכיזופרניה...
הצל מתחת למיטה שלי מאיים להפוך לצורה. לגבש פני מפלצת.
נסיונות ההתעלמות שלי לא עובדים. המבט מוסט לשם כמעט באופן
אינסטינקטיבי. אתם מבינים, אני ילדה פחדנית מבסיסי.
|
השקיטי נא, יקירתי,
אין מקום למילים כעת.
|
ואתה מתבונן בי,
עוטף אותי במחשבות.
ואני עומדת חשופה,
מתמסרת לשקט,
מתמכרת לתחושה.
|
ילדה שלי,
מצטער על הכאב
שבוודאי יפלח את ליבך
שיוודע לך על דבר נפילתי.
|
מורידה את המסך,
חושפת נפש מכוערת.
|
אני נזכרת בך,
נזכרת בימי החופשה, שהיית מגיע הבייתה,
מניח נעליים צבאיות בפינה,
בריח הזיעה המתוק שנידף ממדיך,
בזיפים של שבוע שעיטרו פרצופך,
|
ואהבתי אורותיך
את נופך המשתק,
האופק הפרוש מלפניך,
הקץ שמהווה התחלתך.
|
מאות פרפרים כבר נאמרו,
פנינים כבדות משקל.
מחרוזות עובודות כבר נקבעו,
שרשראות שקרים טוייחו.
|
בשדות הזיכרון,
אני פוסעת עם דמותך.
מילות אהבה ועצב לוחשות באוזניי,
מרפרפות על פני כרוח סותרת.
|
ואנחנו שרועים,
מחובקים,
מתמזגים,
על המיטה וחצי שלי.
|
והזמן עובר,
והישועה לא מתקרבת.
|
Where to put myself? I'm lost. I'm hurting. My heart is
about to break down. What am I doing? Worthless, pointless,
headless, meaningless pathetic little girl like myself.
|
ועכשיו אני מרגישה פתאטית. פתאטית שאני יושבת וכותבת את זה.
מרגישה את זה. חושבת שהוא לא... מרגישה צורך לרחם על עצמי...
אני צריכה להפסיק עם זה... עם ההרס העצמי הזה. זהו - הוא כבר
לא יהיה שלי יותר, ואני צריכה להשלים עם זה. נגמר.
|
היום היה יום טוב, לראשונה. וכמעט ולא בכיתי. כמעט. אני מודה -
עדיין כואב, מה גם שעשיתי מעשה שגוי - ונזכרתי. הבטחתי לעצמי
הפסקה מוחלטת - חופש נוראי, רק מפני שכך נראה היה לי שאוכל
להתחיל להתגבר. הודעתי לכל החברות בחגיגיות מאוסה ששבוע אסור
להזכיר את שמו,
|
אתמול קברתי את האמונה שלי. היא מתה יחד עם האהבה. אתמול קברתי
את החיים שלי. הם שוכבים עכשיו מתחת לגוש של עפר - לצידך.
|
להגיד לו "להתראות" היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי...
מסננת תוך כדי "אני אוהבת אותך" אחרון, ופרץ של בכי קוטע.
להתראות... לא ביי, לא שלום. להתראות... ולילה טוב... כאילו
שום דבר לא נגמר.
|
ילד... זה המכתב האחרון שאני כותב לך... מכתב אחרון - כי לא
יוכלו להיות אחרים. חייל... זה ההספד האחרון שלך... הספד אחרון
- ותוכל לפרוש למנוחת עולמים.
|
מציאות ישראלית בשבילי מסתכמת בשירי דיכאון תוצרת הארץ,
חיילים, חללים, פיגועים, התחושה ש"הכל יהיה בסדר", הרבה עצבים,
הרבה חוסר ארגון- שנוצר מהסתמכות על יכולת האלתור, הרבה דמעות,
הרבה מאוד כאב והחיפוש המתמיד אחרי רגעי אושר מחורבנים.
|
|
|
גם כשנגמר לי
הכח, אני ממשיכה
וממשיכה. אני
מאד מחוייבת
למקצוע. ללכת על
המסלול מאד
מעייף אותי. אני
כבר מחכה לימי
הצילום. שמה
נותנים לשתות
בין צילום
לצילום. אבל רק
מים.
שירה, אחות של
מיכלי, דוגמנית
צמרת, בראיון
חושפני וייחודי
למגזין במה |
|
